לקוטי תורה, פרשת ואתחנן, "ואתחנן אל ה׳" #2 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה פרשת ואתחנן, "ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳" #2 - הרב יצחק מאיר וייס סיכום שיעור — המשך המאמר "ואתחנן" (ליקוטי תורה, פרשת ואתחנן, דף ב, עמוד א) נעמיק בשיעור זה בהמשך המאמר הראשון בליקוטי תורה לפרשת ואתחנן (החל מהשורה "ודרך כלל", כשבע שורות מסוף העמוד), ונבחן כיצד מגדיר אדמו"ר הזקן את מהותה של עבודת התפילה — התאחדות הנפש במקורה — ואת עומק המושג "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". תקציר: מברוך שאמר ועד סדר ההשתלשלות לאחר שנתבאר כי תכלית ירידת הנשמה לעולם היא "בגין דישתמודעון ליה" — לא בבחינת התבוננות בלבד אלא בבחינת דעת החודרת עד הכרה והרגשה, עד שתתאחד הנפש במקורה — מבאר המאמר כי עבודה זו מתרחשת בתפילה, ובפרט בברכת "ברוך שאמר". י"ג פעמים "ברוך" שבברכה הם כנגד י"ג תיקוני דיקנא, בחינת שערות: כשם שהשיער מחד אינו נוגע לעצמות ומהות הגוף והראש ואינו משנה את המקור, ומאידך הוא חלק מהאדם עצמו ומגיע עד המקום הרחוק ביותר — כך ההמשכה האלוקית נמשכת מן העצמות עצמה ומגעת עד האדם המוגבל המלובש בגוף, ללא שום שינוי במקור. מכאן עובר המאמר לבאר את "המחדש בטובו": לכאורה אין דבר מתחדש בעולם — אלא שהחידוש הוא בבחינת יש מאין, מצד ריחוק הערך שבין הבורא לנברא. בהקשר זה מתבאר סדר ההשתלשלות על דרך משל ממחשבה ודיבור: כל דרגה היא בחינת "דיבור" ביחס לדרגה שלמעלה הימנה ובחינת "מחשבה" ביחס לדרגה שלמטה הימנה (בתי גוואי ובתי בראי), ונקודת המפתח — "בחינת ומדריגת ההעלם מוציא מה שהיה בכוחו בהעלם לצאת לידי גילוי", היינו שההעלם עצמו הוא המקור לגילוי ונרגש בו. אך לגבי המאציל לעצמו אין ערוך כלל, ולכן דווקא הבריאה ממנו נקראת חידוש אמיתי. הנקודה המרכזית עבודת התפילה עניינה שתתאחד הנפש עם ההמשכה האלוקית המאירה בתפילה, על ידי התבוננות החודרת בבחינת דעת עד שנעשית כל מציאותה של הנשמה. המשכה זו, המרומזת בי"ג "ברוך" שבברכת ברוך שאמר כנגד י"ג תיקוני דיקנא, היא בבחינת שערות — המשכת העצמות עצמה עד למטה מטה בלא שינוי במקור, ולכן בהתאחדות עמה מתאחד האדם עם אלוקות ממש. ומכאן מובן עומק "המחדש בטובו": כל סדר ההשתלשלות הוא בבחינת עילה ועלול, כגילוי מן ההעלם על דרך מחשבה ודיבור, אך המעבר מן המאציל ברוך הוא אל הנבראים הוא בבחינת אין ערוך — יש מאין — וזהו החידוש המתחדש בכל יום תמיד. עיקרי השיעור סיכום המהלך עד כה: תמיהת המאמר על לשון "אתה החִלות" לאחר ריבוי הניסים; מאמר חז"ל "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד" — מושג "שם" שייך רק כשיש זולת; והזוהר שהעולם נברא "בגין דישתמודעון ליה", שהנשמות הן נרות ("נר ה' נשמת אדם") להאיר את העולם החשוך בחושך כפול ומכופל. דעת ולא התבוננות בלבד: הידיעה האלוקית צריכה לחדור בבחינת דעת — הכרה והרגשה — עד שתתאחד הנפש במקורה; זו ההגדרה לעבודת התפילה מכאן ועד סוף הפרק הבא. י"ג "ברוך" כנגד י"ג תיקוני דיקנא (מהשורה "ודרך כלל", ליקוטי תורה ואתחנן ב, א): בחינת שערות מכילה שני קצוות — אינה משנה את העצמות ("לא ישתנה בשום שינוי ותוספת") ועם זאת ממשיכה את המקור עצמו עד הרחוק ביותר; ובברכה עצמה — "ברוך אתה הוי' אלוקינו" — מתגלה שם הוי' ממש, ו"אלוקינו" היינו בעל הכוחות שלנו (כמובא בשולחן ערוך). "המחדש בטובו" והקושיא: "והלא כל היום שוים, ויום זה דומה ליום שלפניו" — דבר אינו מתחדש בעולם עצמו; החידוש אינו במציאות הנבראים אלא באופן ההתהוות — יש מאין, מצד היות הבריאה באין ערוך לגבי המאציל. סדר השתלשלות — מחשבה ודיבור: מחשבה ודיבור שלמעלה פועלים בריאה ("בדבר ה' שמים נעשו"), שלא כמחשבת אדם שאינה פועלת כלום; כל דרגה היא גילוי ההעלם שלמעלה ממנה — מחשבה שבעולם התחתון נקראת דיבור לגבי העולם שלמעלה ממנו (בוצינא דגוואי ובוצינא דבראי — בתים פנימיים וחיצוניים שבגמרא); והנקודה: ההעלם עצמו מוציא מכוחו אל הגילוי, ולכן בכל ההשתלשלות אין "חידוש" — עד שמגיעים למעבר שמן המאציל, שהוא אין ערוך, וזהו חידוש אמיתי.