י״ב-י״ג תמוז - לקוטי שיחות חלק ל"ג - שיחה א׳ - הרב יוסף יצחק הבלין

לקוטי שיחות חל"ג ע' 138 (י"ב-י"ג תמוז א) קיצור במאמר דיבור המתחיל "ברוך כו' שעשה לי נס במקום הזה" תרפ"ז, מדייק כ"ק מו"ח אדמו"ר מדוע הלשון בברכת הגומל הוא "הגומל לחייבים" אך בברכת הנס אינו אומר לחייבים. והנה לכאורה בהמשך המאמר אינו מתרץ שאלה זו. ויש לבאר זה בהקדים שהבית יוסף מבאר שפירוש "לחייבים" הוא "אפילו לאותם שהם חייבים כו' וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב כו'". דהיינו שמודה להקב"ה על הנס שנעשה לו אף על פי שאינו ראוי לנס. אך כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר שפירוש לחייבים הוא "שימצא חוב בעצמו אשר בעבורו עמד ר"ל בסכנה" - דהיינו שאומר שהוא עצמו גרם לסכנה. ויש לומר שזהו הביאור בשינוי הלשון, דברכת הנס אינו על היציאה מצרה אלא על נס שלמעלה מן הטבע אף שלא היה בצרה לפני כן, ועל דרך בקיעת הירדן (וגם כשהיה במצב של סכנה מכל מקום תוכן הברכה אינה על היציאה מהסכנה אלא על הנס), ולכן בברכה זו אינו מודגש שהיה במצב של סכנה - חייבים. משא"כ בברכת הגומל, שההודאה היא על היציאה מסכנה, אומר "לחייבים" שהוא עצמו הוא הגורם שנמצא בסכנה. אך צריך להבין איך שייך לומר שכ"ק מו"ח אדמו"ר - שנאסר בעבור העבודה הגדולה בחיזוק התורה והיהדות - הוא בגדר "חייבים" שהסכנה היא בעבורו? והביאור: בהקדים ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן שכשהקב"ה עושה נס לאדם צריך להיות שפל רוח ביותר מפני שאז הוא קרוב יותר אל הקב"ה, ואם כן "נדמה בעיניו שחטא" כי לגבי מדרגתו כשעומד לפני הקב"ה - ש"מאן דמחויה במחוג קמי' מלכא" חייב מיתה - הנה עבודתו הקודמת כחטא יחשב. ולכן הוא בבחינת "חייבים". אך זה שהצדיק הוא חייב בדבר הסכנה הוא מפני שהסיבה שהקב"ה מביא את הצדיק למקום סכנה הוא כדי שיתעלה למדרגה עליונה יותר. וכמו שרואים במוחש אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שע"י המאסר והגאולה נתרחבה עבודתו והשפעתו והגיעה לכל קצוי תבל.