חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״עבודת ה׳ בשמחה״ - הרב שמואל רבינוביץ

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״עבודת ה׳ בשמחה״ - הרב שמואל רבינוביץ השיעור נפתח בביאור הכתוב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", שבו תולה הכתוב את העניינים הבלתי רצויים הבאים על בני ישראל. אחד הפירושים הוא שהעונש אינו על עצם ביטול העבודה, אלא על כך שאף שבני ישראל עבדו את ה', לא הייתה עבודתם מתוך שמחה וטוב לבב – שכן אילו הייתה עבודת ה' חשובה אצלם כראוי, היו שמחים מעצם העבודה. מכאן מוכח שהמדרגה של שמחה וטוב לבב אינה נחלת הצדיקים בלבד ("שמחו צדיקים בה'"), אלא היא בהישג ידו של כל אחד ואחד מישראל, מעצם עבודת ה'. על כך שואל אדמו"ר הזקן (בתניא): כיצד יגיע כל אדם למדרגה זו של שמחה, והרי לכאורה שמחה כזו מעבודת ה' עצמה היא מדרגת הצדיקים דווקא, "שמחו צדיקים בה'"? לביאור הדבר מקדים אדמו"ר הזקן שיש שתי מדרגות בעבודת ה' – מידת יום ומידת לילה. ברוחניות, "יום" הוא מצב של אור וגילוי, שבו האור האלוקי מאיר בגילוי והאדם מרגישו; ואילו "לילה" הוא מצב של העלם והסתר ("ולחושך קרא לילה"), שבו האדם קם, מתפלל ועושה הכול, אך האור אינו מאיר אצלו בגילוי. שתי מדרגות אלו הן בחינת ישראל ובחינת יעקב – שני השמות שבהם נקראו בני ישראל. "ישראל" הוא לשון "לי ראש", המדרגה הנעלית שבה האור האלוקי מאיר בגילוי (מידת יום); "יעקב" הוא לשון "י' עקב", העבודה במצב של העלם והסתר (מידת לילה). וממשיל זאת הרב לחיות הנפש שבגוף: בראש ניכרת החיות בגילוי – "חכמת אדם תאיר פניו", ועל פני האדם ניכר מיד אם הוא מלא חיות; ואילו בעקב שברגל אין החיות ניכרת ונרגשת כלל. וכך גם בעבודת האדם: יש מי שקם בבוקר וחש מיד את האלוקות "שה' מחייך אליו", ויש מי שקם ועדיין שרוי בחשכת הלילה. בדרך פרט, מבאר אדמו"ר הזקן, שתי מדרגות אלו מתחלקות לשתי העבודות הכלליות: לימוד התורה הוא מבחינת ישראל (מידת יום), שכן בעת העסק בתורה האור האלוקי מאיר בגילוי אצל האדם – כאשר אדם לומד וחי את התורה, היא מאירה בו; עבודת התפילה היא מבחינת יעקב (מידת לילה), עבודה מתוך מצב של חושך והעלם המעורר צימאון ותשוקה לאלוקות. בעניין זה מבחין הרב בין שני סוגי פנייה לה': יש המודה לקב"ה מתוך שמחה והרגשת טוב, ויש הצועק אליו "מן המיצר" מתוך חוסר – והצימאון לאלוקות שמתוך החושך בוקע דווקא מפנימיות הלב. לסיום מביא הרב את מאמר חז"ל "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד", ואת הסיפור בגמרא על רבא שראה את רב המנונא מאריך בתפילתו ואמר "מניחין חיי עולם (תורה) ועוסקין בחיי שעה (תפילה)". רב המנונא לא חלק על כך שמעלת התורה (חיי עולם) גדולה ממעלת התפילה (חיי שעה), אלא סבר ש"זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" – ולכל אחת מהן זמן קבוע, ולכן חייב כל אדם לקבוע זמן אף לתפילה ולהאריך בה, שכן על האדם לאחוז בשתי הדרגות גם יחד. הנקודה המרכזית מדרגת השמחה וטוב הלבב בעבודת ה' אינה נחלת הצדיקים בלבד אלא בהישג ידו של כל אדם, משום שיש בעבודת ה' שתי מדרגות – מידת יום (בחינת ישראל, גילוי האור) ומידת לילה (בחינת יעקב, העלם והסתר) – המתחלקות בדרך פרט ללימוד התורה ולעבודת התפילה. התורה היא מבחינת ישראל, שבה מאיר האור האלוקי בגילוי, ואילו התפילה היא מבחינת יעקב, עבודה מתוך העלם המעוררת צימאון ותשוקה לאלוקות. ואף שמעלת התורה (חיי עולם) נעלית ממעלת התפילה (חיי שעה), על כל אדם לקבוע זמן לשתיהן ולאחוז בשתי הדרגות כאחת. עיקרי השיעור הכתוב ושאלתו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" – העונש אינו על ביטול העבודה אלא על שלא הייתה מתוך שמחה; ומכאן שמדרגת השמחה בהישג יד כל אדם, ולא של הצדיקים בלבד ("שמחו צדיקים בה'"). שאלת אדמו"ר הזקן: כיצד יגיע כל אדם לשמחה כזו בעבודת ה' עצמה, שלכאורה היא מדרגת הצדיקים דווקא? מידת יום ומידת לילה: "יום" – מצב של אור וגילוי שבו מאיר האור האלוקי בנפש; "לילה" – מצב של העלם והסתר ("ולחושך קרא לילה") שבו האדם עובד אף שאין האור מאיר אצלו. ישראל ויעקב: "ישראל" לשון "לי ראש" (מידת יום, גילוי), כחיות שבראש הניכרת בגילוי; "יעקב" לשון "י' עקב" (מידת לילה, העלם), כחיות שברגל שאינה נרגשת. תורה ותפילה: לימוד התורה מבחינת ישראל – בעת הלימוד מאיר האור בגילוי; עבודת התפילה מבחינת יעקב – עבודה מתוך חושך המעוררת צימאון, כצעקה "מן המיצר". זמן תורה וזמן תפילה: "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד" (רבא ורב המנונא) – אף שהתורה חיי עולם והתפילה חיי שעה, חייב אדם לקבוע זמן ולאחוז בשתי הדרגות.