כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ י״ז סיון תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ י״ז סיון תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ חלק א — חומש: פרשת שלח כותרת: "סר צילם מעליהם" ו"רוח אחרת" — כוח הצדיק, כוח הדיבור, וכוונת הלב הנסתרת צדיק המגן על דורו: "סר צילם מעליהם" מתפרש על איוב, שבזכותו ניצולו יושבי הארץ, ומכאן יסוד שצדיק אחד יכול להגן על דור שלם — ובהמשך הובא שכל הצדיקים ולומדי התורה מגינים על ישראל בכל דור. תפילת משה וחשש חילול השם: "ואמרו מצרים... מבלתי יכולת ה'" — מבואר מדוע יש משקל גדול לדברי האומות מצד חילול השם, אף שאין הדבר מגיע לישראל מצד עצמם. "אחד בפה ואחד בלב" אצל כלב: דברי רש"י על "רוח אחרת... בתוך תוכו", והקבלתם לדין הרמב"ם בשבועת אנוסים, שבאונס מותר לחשוב בלב היפך הנאמר בפה. כוח הדיבור והגזירה: "ככל היוצא מפיו יעשה" — משהוציאו ישראל דברם הרע ופיהם ולבם שווים, נחתמה הגזירה, ואף ש"סלחתי כדבריך" — לא נכנסו לארץ. הערות אגב: סיפור הרבי ואריק שרון (שהנביא יודע רק את הנצרך לו), שאלת ר' ישראל אם ידע משה מראש על המרגלים, ועניין בני גד ובני ראובן שלא רצו לעזוב את משה רבנו. ------------------------------- חלק ב — גמרא: מסכת תענית ל ע"ב כותרת: כפיית המיטה ומעלת ט"ו באב — מן האבלות אל "לא היו ימים טובים לישראל" מחלוקת כפיית המיטה: ר' יהודה מחייב לכפות את המיטה (וכל המיטות שבבית), וחכמים חולקים; הסוגיה מבררת אם אף שאר המיטות שאינו ישן עליהן בכלל. קושיית עוברות ומניקות והפסק: הואיל ואינן יכולות לישון על הארץ, מסייג ר' יהודה "לא אמרתי אלא ביכול"; כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ י״ז סיון תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ ומסקנת רבה — הלכה כתנא דידן ואין כופין. חידוש התוספות לזמן הזה: אין כופין כלל מחשש כשפים, ובשולחן ערוך נפסק שמעיקר הדין אין צריך, אלא שנוהגין לשבת על הארץ עד חצות (ויש מחמירים בשינה על הארץ או באבן תחת הראש; ועוברות, מניקות וחלשים פטורים אף מחומרא זו). טעמי ט"ו באב: יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה (בנות צלפחד), יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל (פילגש בגבעה), ויום שכלו בו מתי מדבר ופסקו המתים למות. מעשה מתי מדבר: סיפור החפירה והשכיבה בקברים בכל ערב תשעה באב, וכיצד בט"ו באב — משראו שנתמלאה הלבנה ולא מת איש — הבינו שתמה הגזירה (ועניין רבה בר בר חנה שראה את מתי המדבר). ------------------------------------- חלק ג — שולחן ערוך הרב: סימן שה (סעיפים יא–טו) כותרת: "למען ינוח שורך וחמורך" — בין צער בעלי חיים לתענוגם ביציאת הבהמה בשבת מנוחת הבהמה ושורש העניין: "למען ינוח שורך וחמורך" — גדולת השבת יורדת עד הבהמה עצמה; ובוארו שתי המשמעויות של מנוחה (הסרת עייפות שעברה ונתינת כוח להבא). צער מול תענוג: בשביל צער מותר לטרוח (כגון מרדעת המחממת בחורף), אך בשביל תענוג בלבד אסור — שאין מטריחים בשבת בעבור הנאת הבהמה (טרסקל). שמירת גופה מול משוי ונוֹי: תחבושת וקשקסים על השבר (גבס) — דרך רפואה ומותר; אבל זנב, חותם, נוֹי, זוג המשמיע קול וסנדל — נחשבים משוי או תכשיט, ויש בהם חשש שמא יפול ויביאנו בידו. חשש מראית עין: כיסוי לסוסים מעולים אסור ברשות הרבים מפני מראית עין (שנראה כמוליכה למכור), ומותר בחצר. גדרי איסור דברי סופרים: דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אסור אף בחדרי חדרים, אך כאן — שאין החשד אלא במקח וממכר שאיסורו מדברי סופרים — לא החמירו לאסור אף במקום שאין רואים. -------------------------------- חלק ד — חסידות: דרך מצוותיך (מעמוד קנ"ו) כותרת: התורה כפנימיות הרצון, והמצוות כהמשכת אורות בכלים — וגדר הביטול האמיתי התורה כפנימיות הרצון: כל עניין התורה הוא המשכת אור אין סוף שלא יהיה לו מונע מבית ומבחוץ, והיא בחינת פנימיות רצונו יתברך ולא חיצוניותו. מצוות עשה כאורות בכלים: על ידי הסוכה נמשך גילוי אור החסד, ועל ידי האתרוג גילוי אור המלכות; וחכמת המצווה היינו תמונת הכלי הראויה לקבל את האור הנמשך על ידה. הכלי וכשרותו: כשהסוכה פסולה אין האור יכול להגיע אל הכלי (ולעומת זאת הובא בשם הברדיטשובר שעצם קדושת מעשה המצווה השפיעה על המקום). ביטול אמיתי מול חשבון השכל: שני סיפורי האתרוג — ביטולו הגמור של העגלון הפשוט, שעליו אמר הבעש"ט שלא היה כמותו מאז עקידת יצחק, לעומת חשבון השכל המיושב של ר' חיים אבולפיה; וההבחנה שביטול גמור שייך לבחינת אברהם ויצחק בעקידה. מצוות לא תעשה והלימוד: ענייָנן הפרדת הרע ומניעת המשכת השפע למקום שאינו ראוי; ומכאן מעלת "שב ואל תעשה" — שמקבל שכר אף כשנמנע מן העבירה מאליו — וכן "לומד על מנת לעשות", שהלימוד עצמו נחשב כקיום המצווה (כדברי הרמב"ם בהלכות שאינן נוהגות, כגון נגעים לכהן).