פ׳ שלח : מקושש העצים – מסירות נפש שבמלאכה שאינה צריכה לגופה - הרב יעקב גולדשמיד

מקושש העצים – מסירות נפש שבמלאכה שאינה צריכה לגופה רקע חטא המרגלים – לאחר החטא סברו בני הדור שאין עוד תורה ומצוות, מתוך טעות שהבנים בלבד יקיימו מצוות בארץ ואילו הם יישארו במדבר; ובא המקושש להוכיח שעדיין יש שכר ועונש, שכן העובר עבירה מתחייב בעונשו. קושיית הרבי – אם רצה רק להוכיח שיש עונש, מדוע בחר דווקא בעבירה החמורה של חילול שבת שעונשה מיתה, ולא בעבירה קלה יותר? ובפרט שמסר על כך את נפשו ממש. מלאכה שאינה צריכה לגופה – ישנה הלכה (כדוגמת הנוטל עפר לכיסוי ונוצר בור שאינו צריך לו) שהעושה מלאכה שאין גוף המלאכה נצרך לו פטור עליה, וכפסק השולחן ערוך (ולא כדעת הרמב"ם); והמקושש לא היה צריך את העצים כלל אלא לשם שמים נתכוון, ונמצא שמעיקר הדין לא נתחייב. קושיית המהרש"א ויישובה – המהרש"א מקשה על התוספות: אם לשם שמים נתכוון ולא נצרך לעצים, מדוע התחייב? ומיישב שמשה רבנו ובית הדין דנים על פי "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", שהאדם רואה לעיניים והוי' יראה ללבב – והעדים שהתרו בו ושאלוהו אם צריך את העצים נענו בחיוב, שכן העלים מהם את האמת. עומק הווארט – זו מסירות נפש של צדיק שמטרת חייו לחזק את אמונת ישראל בשכר ועונש; ולשם כך מצא את העבירה היחידה שאפשר "לעבור" בלא חיוב אמיתי – חילול שבת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה – שכלפי חוץ נראית כחילול גמור, ובינו לבין קונו יודע שלא היה בה אף משהו של עבירה.