מוצ״ש פ׳ שלח ב-21:30 מלווה מלכה ״הלל אומר״ עם הרב שמואל רבינוביץ

תיאור

המרגלים ועבודת הבירור: מלחמת היצר שבכיבוש הגשמיות תקציר בשיעור זה נעמיק בקושיה היסודית שבפרשת שלח — כיצד ייתכן שגדולי ישראל, ראשי השבטים שחזו במו עיניהם בניסים הגלויים של יציאת מצרים, קריעת ים סוף, המן ובאר מרים, שבו והוציאו את דיבת הארץ. נבחן את שורש הדבר לאור תורת התניא בעניין עבודת הבינוני והשבועה "תהי צדיק ואל תהי רשע", ונראה כיצד הכניסה לארץ ישראל היא עבודת בירור הגשמיות והעלאתה לקדושה, שבה גנוזה מלחמת היצר שבכל פעולה ופעולה. הנקודה המרכזית טענת המרגלים "ארץ אוכלת יושביה" לא נבעה מחיסרון אמונה, אלא מרצונם להישאר בדרגת המדבר — חיות רוחנית טהורה הניתנת מלמעלה (מן, באר וענני הכבוד) ללא יגיעה וללא התמודדות עם הארציות. אולם תכלית הכוונה העליונה היא דווקא הירידה אל האדמה והפיכת הגשמיות לקדושה, ובכך נדרש עמל ומלחמה ממש, שכן כוחות הטומאה אינם מניחים לאדם לברר את העולם ("יגעת ומצאת — תאמן"). זוהי גופא נקודת התניא: עבודת הבינוני אינה נמדדת בשכר ועונש שלמעלה (שאינו אלא "שם המושאל"), אלא בעמידה התמידית במלחמת היצר בעולם הזה, שבו כל נקודת התקדמות חייבת לבוא מתוך התנגדות. עיקרי השיעור הקושיה הפותחת — מדוע גם לאחר מתן תורה, שבו ירדה האלוקות וחדרה בכל העולם, ולאחר כל הניסים הגלויים, נכשלו דווקא ראשי בני ישראל? הדגשת רש"י "שלח לך — לדעתך" (במדבר יג, ב) מלמדת שהקב"ה נתן מקום לטעות, ובכל זאת השליחות נעשתה "על פי השם". ביאור החסידות בטענת המרגלים — לפי חסידות, המרגלים ביקשו להימנע מן ההתעסקות בארציות ובעמל האדמה, וטענו שעדיף להישאר במצב הניסי שבמדבר. אך זוהי טעות בעצם הכוונה: התכלית היא בירור הגשמיות והעלאתה, ובחו"ל "כוחות הטומאה עוזרים", ואילו בארץ ישראל הם נלחמים — וזו עצמה הראיה שהעבודה אמיתית. יסוד התניא — צדיק ובינוני (תניה, ליקוטי אמרים, מהפרקים הראשונים; השבועה והגמרא "זה וזה שופטן" מנידה ל, ב) — האדמו"ר הזקן "מוריד" את כלל ישראל מדרגת צדיק ומעמידם על עבודת הבינוני, שהיא התמודדות מתמדת. השכר שלמעלה הוא "שם המושאל לעניין שכר ועונש" בלבד; עיקר העבודה הוא הכלים להתמודדות בעולם הזה. סיפורי עבודת ה' המלווים — האדמו"ר הזקן ובעל הפונדק ; רב שלום מפרוהוביטש שעצר את בניין בית הכנסת משום ש"הלך חלק מדי" — היעדר התנגדות הוא סימן לבעיה; והמהנדס מצרפת שבארץ ישראל "כל מרפסת מלחמת עולם", שכן כל בנייה היא העלאת האדמה לקדושה. המסקנה למעשה — "תהי צדיק ואל תהי רשע": האדם נדרש לחוש בכל רגע שמתנהלת מולו מלחמה, ושכל פעולה נתונה להכרעה בין יצר הטוב ליצר הרע. עיקר היגיעה הוא הפיכת העולם הזה — על צמצומיו והסתריו — לכלי לקדושה, ובכך טמון ההבדל בין שכר שניתן מן ההעלם (מצרים) לבין נחלה הנקנית בעמל ובבירור (ארץ ישראל).