לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #7 - הרב יצחק מאיר וייס

תיאור

לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #7 - הרב יצחק מאיר וייס "טובה הארץ מאד מאד" — מעלת המעשה ועבודת ה"בת" (שיעור ז') בשיעור זה נעמיק בהמשך המאמר ד"ה "ויאמרו... טובה הארץ מאד מאד", החל מסוף אות ד' (דף לו), ונעיין בשני אופני הביאור הנוספים שמציע בעל המאמר תחת הלשון "ויובן זה עוד" לבירור חטא המרגלים. נבחן את הדקות שבין עבודת ה"בת" לעבודת ה"אם", ובין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, וכיצד דווקא העבודה התחתונה והמעשית היא הממשכת את הגילויים הנעלים ביותר. תקציר המשך המאמר מבסס את היסוד שעניין המצוות הוא הסרת ההעלם למטה הפועלת בשורש ההעלם למעלה, וטעות המרגלים שביקשו לקיים זאת ברוחניות בלבד. מכאן מבאר בעל המאמר בשני אופנים נוספים את חטאם: האחד — שהעדיפו את עבודת ה"אם" (חיבור, השפעה) על עבודת ה"בת" (קבלת עול), ואת ירושלים של מעלה על ירושלים של מטה; והשני — שהסכימו להמשכה שבמחשבה ובדיבור אך התנגדו ל"מעשה" הגשמי דווקא. בשני האופנים המסקנה אחת: דווקא בעבודה הפשוטה והתחתונה מתגלית הדרגה הנעלית ביותר. הנקודה המרכזית עניינו של הבירור התחתון אינו "ירידה לצורך עליה" גרידא, אלא שבעבודה הפשוטה של קבלת עול — בחינת "בת", בחינת "ירושלים של מטה", בחינת "עבד" — מתגלה ונמשך פנימיות הכתר שלמעלה ממדידת הכלים. המרגלים תבעו את העבודה הנעלית של חיבור והשפעה (אם, מחשבה ודיבור, ירושלים של מעלה), ולא נתנו מקום לעבודת הקבלה הפשוטה שבמעשה בפועל. ובא כלב והעיד "טובה הארץ מאד מאד" — שדווקא העבודה התחתונה של "בת" היא הממשכת את הגילוי של ה"מאד" הבלתי-גבולי, וכמאמר "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה". עיקרי השיעור יסוד הביאור הקודם (אות ד'): המצוות הן בירור — הסרת ההעלם למטה פועלת בשורשו למעלה (ההעלם הראשון דעיגולים); ההמשכה הבוקעת את הכלים (המשכת הכתר שלמעלה מן הגבול) באה דווקא על ידי מעשה המצוות למטה, שעניינו בחינת "סוף". ביאור א' — בת ואם: המרגלים תבעו את עבודת ה"אם" (משפיע, מסירת נפש) על פני ה"בת" (מקבל); אך כלשון המדרש "לא יזוז מחבבה עד שקראה ביתי... אחותי... אמי" — דווקא בבחינת "בת" מתגלית המעלה, כפי שניבא "רוני ושמחי בת ציון" (על פי המאמר ד"ה רוני ושמחי בת ציון). ירושלים של מטה ושל מעלה: ירושלים של מטה היא קבלת עול מלכות שמיים הפשוטה, "זה השער לה'", היסוד והבסיס הממשיך את ההמשכות הנעלות; אי אפשר להגיע לירושלים של מעלה כי אם על ידה — וזו השבועה. הסמך: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — דווקא בירושלים של מטה. ביאור ב' — מחשבה, דיבור ומעשה: שלוש הבחינות מכוונות כנגד בריאה-יצירה-עשייה, "בראתי יצרתי עשיתיו", "ג' פעמים ארץ" ו"קדוש קדוש קדוש". המרגלים הסכימו להמשכה שבמחשבה ובדיבור (בחינת אצילות / ירושלים של מעלה) אך התנגדו ל"מעשה" הגשמי דווקא. החידוד המסכם: דווקא במעשה בפועל מתגלה בחינת "אף" (ד"ה אף עשיתיו) ובחינת "קדש" שלמעלה מ"קדוש קדוש קדוש", ומעלת ה"עבד" ("הנה ישכיל עבדי... ורם ונשא וגבה מאד") — וזהו "טובה הארץ מאד מאד", שה"מאד" הבלי-גבול נמשך דווקא על ידי הארץ למטה ומעשה המצוות הגשמי.