לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #6 - הרב יצחק מאיר וייס

תיאור

לקוטי תורה פ׳ שלח "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל" #6 - הרב יצחק מאיר וייס מעלת המעשה דווקא — טענת המרגלים ו"אם חפץ בנו" (לקו"ת שלח, אות ד') בשיעור זה נעיין בהמשכו של המאמר דפרשת שלח, בעיקרו של אות ד', ונבחן את טענת המרגלים שרצו לקיים את עבודת הבירור בבחינת המחשבה ובעבודה רוחנית דווקא, ולא בעשייה גשמית. נעמיק בשורש הסברה שדווקא הפעולה התחתונה והגשמית היא הכלי להמשכת אור הבלי-גבול, ובביאור מדוע "עיקר לעשותו בארץ דווקא". תקציר המשך לאות ג' שנתבאר בשיעורים הקודמים, שבו הוסבר שעבודת ישראל היא לפעול זיכוך בעולם — סור מרע ועשה טוב — ועל ידי זה אתערותא דלתתא הממשיכה אתערותא דלעילא, שיבקעו האורות העליונים את הכלים ויתגלה אור אין סוף שלמעלה מהגבלת הכלים. אות ד' כולו מוקדש לשאלה אחת: לאחר שהוכח שזו עבודת ישראל, מה אפוא הניע את המרגלים שלא לרצות להיכנס לארץ. התשובה (על פי האריז"ל בעץ חיים) — שהמרגלים היו משורש עלמא דמחשבה, "דור דעה", ולא רצו לירד לבחינת עלמא דדיבור (מלכות דאצילות), שהיא סוף כל דרגין. טענתם: הואיל ודיבור ומעשה נמשכים מן המחשבה, ניתן לפעול את הבירור ואת היסוד דלתתא־דלעילא במחשבה לבדה. כנגדם מתחדש במאמר יסוד עמוק: לא די בכך שהאדם התחתון מעורר את ההמשכה, אלא הפעולה עצמה צריכה להיות כלי הראוי להמשכה עליונה — ובזה מעלת המעשה הגשמי דווקא. הנקודה המרכזית עיקר חידושו של אות ד' הוא, שאף שבמחשבה יש סילוק ההעלם והבירור, אין היא כלי להמשכת אור הבלי-גבול הבוקע את הכלים; להמשכה זו נדרשת עשייה גשמית דווקא. וטעם הדבר על דרך משל "די לחכימא ברמיזא" — שהשכל העמוק ביותר, שאי אפשר להכילו באותיות הדיבור, נמסר דווקא ברמיזה ובתנועה גשמית, להורות שדבר נמוך ומגושם יותר הוא הכלי המתאים להמשכה נעלית יותר. וכן הוא בעבודה: דווקא במעשה הגשמי מתגלה פנימיות הכתר, שהיא הטעם והעונג שברצון, אשר למעלה מגדר ההתלבשות בכלים, ולכן בהתגלותה אין הכלי מגביל את האור כי אם מתגלה אור בלי גבול — וזהו "אם חפץ בנו". עיקרי השיעור שורש מחלוקת המרגלים — לא נחלקו על עצם עבודת הבירור, אלא טענו שניתן לפעלה במחשבה וברוחניות, מאחר שדיבור ומעשה נמשכים מן המחשבה, ושם גם כן יש העלם הניתן לסילוק (תחילת אות ד'). החידוש שכנגדם — האתערותא דלעילא אינה רק "גמול" על התעוררות האדם; הפעולה המעוררת עצמה חייבת להיות כלי להמשכה. סילוק ההעלם שבמחשבה אינו כלי לבקיעת האורות את הכלים — לזה צריך מעשה דווקא, על דרך "סוף מעשה במחשבה תחילה". משל "די לחכימא ברמיזא" — לא כפשוטו (שהחכם קולט במהירות), אלא ששכל עמוק שאינו נכנס באותיות הדיבור עובר דווקא ברמז ובתנועה גשמית; ראיה שדבר נמוך ומגושם הוא דווקא הכלי להמשכה נעלית. ראיית אברהם אבינו (ורשב"י) — שקיימו את התורה ברוחניות והמשיכו אורות עליונים אף בלא קיומה בפועל ממש — כסברת המרגלים שביקשו עבודה רוחנית; ואעפ"כ העיקר "לעשותו בארץ", כפי שהשתוקק משה רבנו לקיים את המצוות התלויות בארץ. פנימיות הכתר ו"אם חפץ בנו" — הדרגה שבכוחה להמשיך אור בלי גבול היא הכתר, שלמעלה מהתלבשות בכלים; ו"חפץ" מדייק על פנימיות הכתר — הטעם והעונג שברצון (לעומת חיצוניות הרצון) — שאליה זוכים דווקא בכניסה לארץ ובעשייה הגשמית.