לקוטי תורה, פרשת ראה ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״ #5 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת ראה ״ראה אנכי נותן לפניכם היום״ #5 - הרב יצחק מאיר וייס ביאור הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה" – בחינת ברכה, ראייה ונתינה מלמעלה בשיעור זה נעמיק בסיום המאמר "ראה אנכי נותן לפניכם היום", בביאור הכתוב עצמו – מהו "אנכי", מהו "לפניכם", ומהי "ברכה". ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה׳ שבהמשכת שורש הנשמה הנעלה עד לבחינת מעשה, ובמעלת ה"ברכה" שהיא בחינת ראייה וביטול ונתינה מלמעלה. תקציר השיעור בהמשך למה שנתבאר (אות ד׳ של המאמר), ששורש מעשה המצוות גבוה ביותר, עומד בעל השיעור על הלשון שבנוסח "לכה דודי" – "מראש מקדם נסוכה, סוף מעשה במחשבה תחילה". "מראש" היינו מראשית סדר ההשתלשלות, הדרגה הראשונה שבו; ואילו "מקדם" הוא דרגה נעלית עוד יותר – קודם ל"ראש", שהרי הקדוש ברוך הוא אינו בגדר "על" (עליון) כלל, אלא הוא קודם שנברא העולם והוא לאחר שנברא בלי שום שינוי. דרגה זו למעלה גם מבחינת ממלא כל עלמין וגם מבחינת סובב כל עלמין: שכן אף שממלא מתייחס לעולם ומאיר בפנימיותו, וסובב מובדל ומרומם מן העולם – בשניהם עדיין מוגדר יחס אל העולם, ואילו מצד אמיתת המהות והעצמות לא שייך בו יחס כלל, לא בחינת ממלא ולא בחינת סובב. על דרגה נעלמת זו אמרו חז״ל (חגיגה) שאין להסתכל ב"מה לפנים ומה לאחור". ומבאר בעל השיעור, על פי הרשב״א, שאין זה איסור בלבד אלא שהאדם עלול לבוא מזה לידי הבנה מוטעית: כשהאדם מנסה לחשוב על מה שמחוץ למסגרת מציאותו ולהגדיר דרגה זו כחלק ממציאות העולם, הרי הוא טועה בהכרח, שכן דרגה זו אינה בגדר כלל, וכל שאפשר לומר עליה הוא בדרך השלילה בלבד. מכוח שורש נעלה זה שבמעשה המצוות ("מראש מקדם נסוכה"), נמשך הביטול המוחלט של בחינת י"ה עד שיבוא לידי גילוי אפילו בבחינת מעשה – הלבוש החיצון שבכולם – עד ש"יראה שם י"ה" ויהיה הכל להשם לבדו. אלא שנדרש בזה תנאי: שלימוד התורה וקיום המצוות יהיו באופן שיעורר בהם היהודי צמאון ותשוקה למקורם, "כמקור מים חיים" – שבתוך המצווה עצמה תהיה לו שמחה ותשוקה למקור הקדושה. וזהו שאמרו "מה שאין כן האומר אין לי אלא תורה". בעל השיעור מבאר שאין הכוונה דווקא למי שלומד תורה ואינו מקיים מצוות, אלא – לפי המשך הדברים – למי שנוטל רק את לבושה החיצון של התורה ואינו נוטל את הביטול והפנימיות שבה, את מה שהתורה מביאה עמה: את ההתגלות של "מראש מקדם נסוכה". אף בתורה עצמה לא נטל את מהותה ואת עניינה הפנימי, ועל כן "עזב מקור מים חיים". לאחר מכן פונה בעל השיעור לבאר את הכתוב עצמו – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה". "אנכי" הוא בחינת "אנכי מי שאנכי", היינו "אנכי אלקיכם" שבדיבור הראשון של מתן תורה – ולא רק בחינת אנכי הנעלם, אלא כפי שהאין-סוף בא ונעשה "אלקיך", החיות של כל יהודי ממש. "לפניכם" היינו לפנימיותכם, בבחינת "פנים" שלכם, שהגילוי מתלבש בתוכיותם; ומה שניתן בפנימיות זו הוא בחינת "ברכה". ומבאר בעל השיעור (על פי מאמר אחר) את ההפרש שבין ברכה לתפילה. בתפילה ("יהי רצון") האדם מעורר ופועל המשכה חדשה, ולכן כל אחד – אף הנמוך שבנמוכים – יכול להתפלל ולבקש רצון חדש. אך ברכה עניינה המשכת דבר קיים ממדרגה למדרגה, ואינה נתונה אלא למי שיש בכוחו לברך – לפעול שהדרגה העליונה שלא נתגלתה למטה תאיר ותתגלה למטה. וזהו "איש אשר כברכתו" – שאין זו ברכה חדשה, אלא גילוי של מה שכבר היה שייך ומקושר בו אלא שלא בא לידי גילוי (וכמסופר ביעקב שבירך את אפרים ומנשה לפי שורשם דווקא, ולא לפי סדר לידתם). ומכאן הפלא שבכתוב: מדובר בדרגה הנעלית ביותר, "אנכי", ואף על פי כן נאמר עליה לשון "ברכה" – ללמד ששורשם של ישראל נעלה כל כך (שהרי "עלו במחשבה"), עד שראוי להמשיך עליהם בחינת ברכה, שהיא גילוי שורש הנשמה מלמעלה. עוד מביא בעל השיעור (מן המאמר בפרשת עקב) את ההפרש שבין "ברוך" ל"הודאה": ההודאה היא הדרגה הנמוכה שבגילוי, ואילו "ברוך" הוא התגלות הדרגה הנעלית לגמרי, ובאופן הגלוי ביותר. ומבואר שם ש"ברוך" שייך לבחינת ראייה – שמשה רבנו רצה לפעול בברכתו עניין של ראייה. וזהו "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה": הברכה פועלת ביהודי בחינת ראייה באלוקות, שהיא בחינת ביטול לחכמה. ולסיום מדמה זאת בעל השיעור למה שנתבאר בעניין "ויתן לך האלקים מטל השמים" – שהקשר בין הקדוש ברוך הוא לישראל יכול לבוא בכמה אופנים, ובחינת "טל" היא גילוי הנמשך מלמעלה מיוזמתו יתברך, שלא כתפילה שהיא יגיעת האדם והזדככותו מלמטה. ומזה מדויק הלשון "נותן" – נתינה מלמעלה, המשכה שאינה תלויה כלל בהתעוררות דלתתא, למעלה מכל הגדרי התחתון, נתינת ברכה לישראל מלמעלה. עיקרי השיעור "מראש מקדם נסוכה": שורש מעשה המצוות הוא בדרגה שלמעלה מ"ראש" ההשתלשלות – קודם שנברא העולם, למעלה מממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין, שאין עליה השגה אלא בדרך השלילה ("מה לפנים ומה לאחור"). מכוח שורש נעלה זה נמשך גילוי י"ה עד בחינת מעשה ממש, ובלבד שלימוד התורה וקיום המצוות יהיו מתוך צמאון ותשוקה למקור ("מקור מים חיים"); ו"האומר אין לי אלא תורה" הוא הנוטל את לבושה החיצון בלבד בלא פנימיותה. "אנכי נותן לפניכם" – "אנכי אלקיכם" שנעשה חיות היהודי, ניתן ל"פנימיותכם"; ומה שניתן הוא בחינת "ברכה". ההפרש בין ברכה לתפילה: תפילה מעוררת המשכה חדשה וכל אדם שייך בה, ואילו ברכה היא גילוי דבר קיים (שורש הנשמה) שאינו אלא למי שבכוחו לברך – "איש אשר כברכתו". ברכה נעלית אף מן ההודאה, והיא בחינת ראייה וביטול לחכמה ("ראה"); ולשון "נותן" מדייק נתינה מלמעלה (בחינת "טל השמים") שאינה תלויה בהתעוררות דלתתא.