לקוטי תורה, פרשת כי תצא ״כי תצא למלחמה (א)״ #2 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, פרשת כי תצא ״כי תצא למלחמה (א)״ #2 - הרב יצחק מאיר וייס סיכום מקיף: לקוטי תורה – פרשת כי תצא, מאמר ״כי תצא למלחמה (א)״ #2 (אות ב׳) מתוך שיעורו של הרב יצחק מאיר וייס א. התעוררות מלמטה להורדת האש: עבודת ההתבוננות בשיעור הקודם נתבאר שעבודת התפילה מקבילה לעבודת הקורבנות – שבה יורדת אש של מעלה ומכלה את האש שלמטה (הנפש הבהמית) [00:25]. בחלק זה מבאר המאמר כיצד פועל הדבר למעשה: מצוות הבאת אש מן ההדיוט: כשם שבבית המקדש, אף על פי שירדה אש מן השמיים, הייתה מצווה על הכוהנים להביא ״אש מן ההדיוט״ [03:16], כך בעבודת האדם בתפילה נדרשת ״התעוררותא דלתתא״ – עבודה והתבוננות שכלית כדי להמשיך את האש האלוקית [03:43]. התבוננות בשורש הנפש הבהמית: כדי לפעול על הנפש הבהמית ולזכך את ״כוח המתאווה״, ההתבוננות צריכה להיות במקורה ובשורשה – בעולמות המלאכים והמרכבה העליונה (פני שור, פני אריה, שרפים ואופנים), שמהם השתלשלה ונמשכה חיותה [04:32]. ב. סדר המלאכים בברכות קריאת שמע (״ברכת יוצר״) אנשי כנסת הגדולה תיקנו את סדר התפילה (פסוקי דזמרה וברכות יוצר המאורות) במטרה להוביל את הנפש בהתבוננות מדורגת בביטול המלאכים לקדוש ברוך הוא [07:01]: ״יוצר משרתים״: מלאכים הנבראים ומתחדשים בכל יום מחדש מחמת עוצמת אהבתם וכיליון נפשם לאלוקות, שנשרפים וכלים וחוזרים ומתהווים [07:31]. ״ואשר משרתיו״: מלאכי צבאות הקבועים מששת ימי בראשית, העומדים בביטול ובחרדה מתמדת מפני הדר גאונו [08:57]. כאשר האדם מתבונן בהשתחוותם ובביטולם של המלאכים מול גילוי השכינה (״וזעים וחלים מאימת הכיסא״), פעולה זו משפיעה ישירות על הנפש הבהמית – המזהה את טבעה ושורשה וממילא נמשכת להתבטל ולהיכלל באור ה' [05:24]. ג. השגת המלאכים: הבדלת הבורא מן הנבראים (״קדוש״) ההתבוננות אינה רק בעצם ביטול המלאכים, אלא במהות השגתם [10:38]. מה שמביא את המלאכים להכריז ״קדוש קדוש קדוש״ הוא ההכרה העמוקה שהאלוקות מובדלת ומרוממת מכל נברא [15:20]: בחינת ״שמו״ בלבד: חיותם וקיומם של כל העולמות אינם נמשכים מעצמותו של הבורא, אלא מבחינת ״שמו״ בלבד [12:44]. כשם ששם האדם אינו מגדיר את מהותו העצמית אלא נועד אך ורק לצורך הזולת, כך התייחסות האלוקות לבריאה היא גילוי חיצוני ביותר [13:10]. בחינת ״אור וזיו״: השפעת הבריאה מוגדרת כ״אור בלבד״ – כדוגמת זיו השמש שאינו גוף השמש עצמו, ולכן אין בבריאה משום תפיסה או נגיעה בעצמות המאציל [14:41]. ד. מהות מידת המלכות – ״אין מלך בלא עם״ המאמר מעמיק בהבדל שבין האופן שבו הנשמה מחיה את הגוף לבין האופן שבו הקב״ה מחיה את העולמות [16:29]: נשמה וגוף: הנשמה מתלבשת באיברי הגוף ומתפעלת משינוייו וממכאוביו [16:35]. אני ה' לא שניתי: הקדוש ברוך הוא בורא ומחיה את העולמות באמצעות מידת המלכות (״מלכותך מלכות כל עולמים״) [18:33]. התנשאות ורוממות: בנפש האדם, השכל והמידות שייכים לעצמיותו, בעוד תכונת ההתנשאות (רוממות המלכות) אינה מגעת לעצם הנפש אלא מוגדרת רק ביחס לזולת (״אין מלך בלא עם״) [19:13]. באופן זה, הנהגת הקב״ה את העולם דרך ספירת המלכות מחיה את כל הנבראים בהתמדה, תוך שהבורא נותר מובדל, מרומם ואינו משתנה כלל מבריאת העולם [23:48].