הנחת תפילין של הת׳ אמיתי שאער - כ״ז אלול תשפ״ו - קהילת חב"ד 770 רמת שלמה - ירושלים

הנחת תפילין של הת׳ אמיתי שאער - כ״ז אלול תשפ״ו - קהילת חב"ד 770 רמת שלמה - ירושלים דברי התורה שנאמרו במעמד הנחת תפילין של הת' אמיתי שי', ונבחן כמה פרטים ודקויות בעניינה של מצוות תפילין כקבלת עול מלכות שמים, בזיקתה למידת הענווה ולעבודת ראש השנה. *הרב הבלין* פתח בביאור עניינה של מצוות התפילין: תפילין הם עניין של קבלת עול מלכות שמים, ולכן שמים דבר ראשון את התפילין על היד – שהיא בחינת מעשה – ורק אחר כך את התפילין של ראש, שהיא בחינת הבנה. משום כך נוהגים בחב"ד להתחיל חודשיים לפני הבר מצווה להתרגל בקבלת עול מלכות שמים, ועניין זה קשור גם לראש השנה, שאף היא עניינה של קבלת מלכותו של הקדוש ברוך הוא. *הסבא מצד האבא* ביאור על משה רבנו, שקודם מותו ולפני שנכנס יהושע תחתיו לארץ ישראל, אמר שירה. והפלא שבדבר: אין הכתוב מתאר את משה כמנהיג כריזמטי, אלא "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הוגדר שהענווה עצמה היא יראת השם, ואילו הגאווה היא כעין כפירה בקדוש ברוך הוא – שהרי כל חכמה או עושר שניתנו לאדם אינם שלו, ואם הוא שומר אותם לעצמו בלא לתת מהם (צדקה, חסד), אין בהם ברכה. הודגש הקשר בין הענווה הזאת ליום הדין של ראש השנה, שאז יש להיזהר מלומר מילים כגון "מודה אני" מתוך הרגל ובלא כוונה. *הסבא מצד האמא* ביאור על מעלת התפילין: נאסר על האדם להסיח דעתו מן התפילין, וההיזהרות בכך (וכן מקדושת התפילין וטהרתם) חמורה מאוד. הובא משל למצבר: כשם שטלפון נטען ככל שמאריכים בזמן הטעינה, כך אדם המניח תפילין ומתעטף בציצית "טוען" את עצמו ברוחניות וקדושה כל זמן שהם עליו. הוזכר גם סיפורו של אלישע בעל כנפיים, שכאשר גזרו הרומאים גזירה נגד תפילין וברח כשהתפילין בידו, נהפכו לו התפילין לכנפי יונה. בהמשך הוא עסק בעניין התפילה: שים שלב שבתוך ברכות ההודאה שבתפילת שמונה עשרה (הבקשות שבברכות האמצעיות, ולעומתן ברכת "מודים" שהיא הודאה, ולבסוף "שים שלום" שהיא כבר חזרה לבקשה) יש ללמוד כלל יסודי – שאין אדם יכול לבוא ולבקש מהקדוש ברוך הוא בלא להודות לו תחילה על מה שכבר נתן. וודאי הדבר נכון בפרט בראש השנה, שקודם הבקשה לשנה טובה יש להודות על השנה שחלפה. לבסוף הורחב בעניין תקיעת שופר, שאינה נוהגת בשבת: הובאה דחיית הבבלי לטעם ש"לא יבוא לידי טלטול", ודברי הירושלמי המבחין בין "זכרון תרועה" (שבת) ל"יום תרועה" (יום טוב רגיל). הזוהר הקדוש מוסיף טעם פנימי: מטרת השופר להוציא את מידת הדין ("אלהים") ולהמשיך את מידת הרחמים ("הוי'"), כמרומז ב"עלה אלהים בתרועה, ה' בקול שופר"; ומאחר שבשבת, שהיא בבחינת "רעווא דרעווין", אין דין כלל, אין צורך להוציא מן הדין באמצעות השופר.