כולל תפארת לוי יצחק יום רביעי כ״ז אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום רביעי כ״ז אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ ## א. חומש — פרשת האזינו *תקציר*: לאחר ברכות ארץ ישראל ("ירכיבהו על במותי ארץ... דבש"), עובר הכתוב אל "וישמן ישורון ויבעט" ו"יראה ה' וינאץ" — פתיחת התוכחה. הודגש שאף שהשירה פותחת בטוב, כל הכתוב בה מתקיים "בהידור רב" (כפי שראינו בחורבן), אך אין אנו מבקשים קיום זה אלא גאולה ברחמים. הרבי שאל מדוע נקראת כל הפרשה "שירה" חרף ריבוי התוכחות — והשיב שהיא מקשה אחת, כשם שימות השבוע (וספירותיהם: חסד, גבורה, תפארת...) הם בריאה אחת. ליום רביעי משויך "כל נקמות ה'" — עונש עובדי חמה ולבנה, בהתאמה לתוכן היום בפרשה. הוזכר שגרמי השמים בטלים לקונם אף בעת שעובדים אותם (הרמב"ם; מדרש על החמה שסירבה לזרוח). לבסוף הובא האור החיים: נטילת הכהונה ממשה ומתנה לאהרן הלוי הייתה חסד ולא עונש. *עיקרי החלק*: * השירה כולה — ברכה ותוכחה — יחידה אחת המתקיימת במלואה, אך תפילתנו לגאולה ברחמים. * חלוקת ימות השבוע לפי הספירות מקבילה לחלקי הפרשה; ליום רביעי — "כל נקמות ה'" כנגד עונש עובדי חמה ולבנה. * גרמי השמים נותרים בטלים לרצון קונם אף בעבודת הגויים אותם (הרמב"ם, ומדרש החמה). * האור החיים: נטילת הכהונה ממשה ומתנה לאהרן הייתה חסד שחסך ממנו עונש חמור יותר. ## ב. גמרא — מסכת חגיגה, דף כא ע"א (יש לוודא) *תקציר*: המשנה אוסרת הטבלת כלי בתוך כלי לקודש (בניגוד לתרומה) משום "כבדו של כלי חוצץ" (רבי אלעאי, רש"י) — הכלי הפנימי מכביד על החיצון ומונע חדירת מים. מרישא וסיפא (דין הקשר) הוכיחה הגמרא ששתיהן מטעם חציצה, ושתיהן נצרכות שכן כל אחת מלמדת חידוש עצמאי. רב חנינא בר פפא בשם רבי מונה "עשר מעלות" בין קודש לתרומה — חמש הראשונות חמורות גם בחולין שנעשו על טהרת הקודש (מחמת זיקה לחשש טומאה מן התורה), חמש האחרונות בקודש בלבד. רב נחמן בשם רב מונה "אחת עשרה מעלות"; הנפקא מינה נוגעת לדין "סל וגרגותני" — האם האיסור מטעם חציצה גרידא או גזירה מפני "שפופרת הנוד" (שיעור שתי אצבעות על שתי אצבעות), הרלוונטי גם לעירוב מקוואות (חיבור מי גשמים למי ברז). *עיקרי החלק*: * איסור טבילת כלי בתוך כלי בקודש מקורו ב"חציצה" — כובד הכלי הפנימי החוצץ בפני המים. * רישא וסיפא שתיהן מטעם חציצה, ונצרכות יחד בשל חידוש עצמאי בכל אחת. * מחלוקת במניין המעלות: עשר (רבי) לעומת אחת עשרה (רב נחמן בשם רב) — לפי זיקתן לחשש טומאה מן התורה. * הנפקא מינה נוגעת ל"סל וגרגותני": חציצה גרידא או גזירת "שפופרת הנוד". * שיעור "שפופרת הנוד" רלוונטי גם היום לעירוב מקוואות. ## ג. הלכה ומנהג — סימני ראש השנה *תקציר*: נהגו לאכול ראש איל/כבש (ובהעדרם ראש דג, לא ראש עז) לסימן "לראש ולא לזנב" ולזכר העקדה; בשר שמן ומשקה מתוק (ע"פ נחמיה ח, אדמו"ר הזקן) לרמז שנה שמנה ומתוקה, אך בלא הפרזה שמא "יקל את ראשו". דגים — סימן "ירבו כדגים", אלא אם חביבים יתר על המידה. אגוזים נמנעים — גימטרייתם "חטא", ומשל האגוז שבחתם סופר (ישראל נמשל לאגוז שאין הגלות דבקה בו), וגם משום הפרעה לתפילה. מנהגים מקומיים: אתרוג/קישואים (כיום נמנעים מחשש הדברה), ענבים לבנים; בחב"ד אומרים "יהי רצון" רק על התפוח. *עיקרי החלק*: * ראש איל/כבש ובשר שמן ומשקה מתוק — לסימן ריאשות ושנה שמנה ומתוקה. * דגים לסימן פריה ורביה, בהסתייגות למי שחביבים עליו יתר על המידה. * הימנעות מאגוזים — גימטריה, משל הגלות (חתם סופר), והפרעה לתפילה. * מנהגים נוספים: אתרוג/קישואים, ענבים לבנים, ו"יהי רצון" בחב"ד רק על התפוח. ## ד. חסידות — סובב כל עלמין וממלא כל עלמין (עמוד פו — יש לוודא הספר) *תקציר*: "ממלא כל עלמין" — חיות מדורגת לפי ערך העולם: חב"ד בבריאה (=מוח), מידות ביצירה (=לב), חיות בעשייה (=כבד/נפש). "סובב כל עלמין" — בחינת רצון עליון בלתי נתפס כמידה, המקיף הכל ומכולם בטלים אליו כסוס לרוכבו — כרצון האדם, שאינו ניתן להסבר אך מניע את כל אבריו. מיושבת בזה הסתירה בין "מלא כל הארץ כבודו" (ממלא, בחינת זיו) ל"את השמים ואת הארץ אני מלא" (סובב, עצמותו יתברך, השווה שמים וארץ כאחד). יריעות המשכן ביטאו מקיפין (קודש הקודשים = ג' ראשונות, קודש = חג"ת); כלי המשכן (ארון, מנורה) ביטאו גילוי חב"ד דבריאה שלא כדרך השתלשלות, ומטעם זה אהרן לא תפס מקום ביחס להיכל. *עיקרי החלק*: * ממלא — חיות מדורגת (מוח/לב/כבד); סובב — רצון בלתי נתפס המקיף הכל בשווה. * משל רצון האדם: מניע כל האברים בלא שניתן להסבירו, כביטוי לסובב. * יישוב "מלא כל הארץ כבודו" (ממלא, זיו) מול "את השמים ואת הארץ אני מלא" (סובב, עצמות). * יריעות המשכן — מקיפין; כלי המשכן (ארון, מנורה) — גילוי חב"ד דבריאה שלא כדרך השתלשלות, ומכאן שאהרן לא תפס מקום. ## ה. גאולה ומשיח — "חוצפה דקדושה" *תקציר*: הגמרא בסוטה מנבאת "חוצפה יסגא" בעקבתא דמשיחא. הרבי מלמד להפוך זאת ל"חוצפה דקדושה" — תביעה עזה ובלתי מתפשרת שמשיח יבוא בפועל ממש, המרוצה לפני ה' יותר מבקשה מהוססת — כמשל אדם התקוע בשלג עם ילדו הפורץ דלת מתוך דחיפות. מעשה: הרב ישראל גליצנשטיין ב"פאיד" (סיני, לאחר מלחמת יום הכיפורים) תבע מקציני צבא בכירים להקשיב לדבר תורה לפני הנחת תפילין — עד שביקשו ממנו לימים להקים ישיבה במקום. *עיקרי החלק*: * הגמרא בסוטה: התגברות חוצפה כסימן לעקבתא דמשיחא. * הרבי: לנצל את החוצפה לתביעה עזה לביאת משיח בפועל ממש. * משל האדם התקוע בשלג עם ילדו — דחיפות אמיתית פורצת נימוס רגיל. * מעשה הרב גליצנשטיין ב"פאיד" — חוצפה דקדושה שהובילה להקמת ישיבה.