כינוס תורה יום ד׳ דחול המועד סוכות תשפ״ז מפי הרב מאיר יעקב זילברשטרום - 770 ירושלים

כינוס תורה יום ד׳ דחול המועד סוכות תשפ״ז מפי הרב מאיר יעקב זילברשטרום - 770 ירושלים גזירה דרבה ופסח שחל בשבת – גדר לימוד התורה של נשים בשיעור זה, שמסר הרב מאיר יעקב זילברשטרום בכינוס תורה בחול המועד סוכות תשפ״ז, נעמיק בשאלת האחרונים מדוע לא גזרו חכמים על מצוות ליל הסדר שחל בשבת, ומתוכה בגדר לימוד התורה של נשים. תקציר: מדוע לא נגזרה גזירה על ליל הסדר בראש השנה ובסוכות שחלו בשבת אין תוקעים ואין נוטלים לולב, גזירה שמא יעבירנו ברשות הרבים אצל הבקי. בסוכה אין חשש, שנעשית מערב החג; אך ליל הסדר מרובה בדינים, ומדוע לא גזרו בו? ה״העמק שאלה״ תירץ שבפסח הבקיאים הולכים לבתי עמי הארץ, והרבי דוחה שהוא חידוש שלא נזכר בגמרא. ה״חמדת ישראל״ תירץ שבשופר ולולב העוסק בתורת המצווה כאילו קיימה, אך בפסח נשים חייבות, והן פטורות מתלמוד תורה. הרבי דוחה גם זאת, ומעיר: אף שחייבות בהלכות הצריכות להן, משנפטרו מן המצווה שוב אין ההלכות נצרכות – ונשאר בצריך עיון, שהרי נשים מברכות ברכת התורה. הנקודה המרכזית לימוד ההלכות הצריכות לנשים אינו הכשר טכני בלבד, אלא נותן להן שייכות אמיתית לתורה – קל וחומר מנכרי העוסק בשבע מצוותיו שהוא ככהן גדול – עד שמברכות אף ״וציוונו על דברי תורה״. ועם זאת פטורות הן ממצוות תלמוד תורה, וכלשון הגמרא ״נשים במאי זכיין״. ומציע בעל השיעור מדעתו: חיוב האיש תמידי, ולכן לימודו עומד במקום המצווה אף כשנפטר ממנה; ואילו לימוד האישה תלוי בצורך, ומשנפטרה – פקע, ובזה מתיישב תירוץ ה״חמדת ישראל״. עיקרי השיעור גזירה דרבה בשופר, לולב ומגילה (ר״ה כט, ב; סוכה מב, ב; מגילה ד, ב – לעיין במקור). סוכה אינה בכלל, שנעשית מערב החג. ״בניכם ולא בנותיכם״ (קידושין כט, ב), ״נשים במאי זכיין״ (ברכות יז, א; סוטה כא, א), ונכרי העוסק בתורה (סנהדרין נט, א) – לעיין במקור. שתי ברכות התורה: ״על דברי תורה״ – על המצווה; ״אשר בחר בנו״ – על התורה עצמה. לכאורה נשים שייכות רק לשנייה, אך אדמו״ר הזקן פוסק שמברכות שתיהן (או״ח סי׳ מז, לעיין), ודין היסח הדעת שווה בהן. דיוק לשון אדמו״ר הזקן שם: לברך בשמחה ״יותר מעל כל הנאות שבעולם״ – לא כהנאת ההשגה שבלבוש, אלא מצד יוקר התורה, ״כלי חמדתו״ של הקב״ה. ביאור הרבי: אין העולם סותר לתורה, וחכמים לא מנעו קביעות זו בלוח, כי בפנימיות נמשך עניין השופר והלולב בשבת מאליו; בפסח נדרש מעשה האדם דווקא. בסיום: בזמן המקדש, בקביעות זו נוטלים לולב כל שבעה.