חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״#7 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״אהבה ושמחה באלוקות״#7 - הרב יוסף יצחק הבלין תקציר: עבודת התפילה כהתבוננות מתמשכת בביטול העולם אל אחדות הבורא בשיעור זה נעמיק בעניין עבודת התפילה כהתבוננות שכל מגמתה להביא את האדם לידי ראייה ממש בכך שאין שום מציאות זולת הקדוש ברוך הוא, ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו. השיעור מלווה את סדר התפילה מ"קראו בשמו" שבתחילתה, דרך פסוקי דזמרה, ועד קריאת שמע ו"ואהבת". הנקודה המרכזית קודם התפילה האהבה הפנימית והמסותרת של היהודי — מצד היותו חלק אלוקה ממעל ממש — היא בבחינת שינה, ועיקר העבודה הוא "וישכם אברהם בבוקר", לעורר ולהאיר אהבה זו. דרך ההערה היא ההתבוננות שבתחילת התפילה, "עבדו את ה' קראו בשמו", על דרך שאברהם אבינו קרא ועמד וצווח לכל באי עולם שהעולם כולו אלוקות ואין לו מציאות נפרדת. הכרה זו צריכה שתחזור פעמים רבות עד שתיקבע בלב בבחינת ראייה ממש ולא בשמיעה בלבד, ומתוכה מגיעים לקריאת שמע ולאהבת ה' שב"ואהבת". עיקרי השיעור הערת האהבה מבחינת שינה — האהבה הפנימית שביהודי היא קודם התפילה בבחינת שינה, שבה הדברים נראים הפוכים ואין האדם חש בסתירותיו; ועיקר העבודה הוא "וישכם" — להתעורר ולעורר אהבה זו לפועל. "קראו בשמו" כיסוד ההתבוננות — פירוש "קראו בשמו" אינו בקשה, אלא על דרך "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", שאברהם הכריז שהעולם כולו אלוקות ואין מציאות נפרדת זולת הקדוש ברוך הוא; וזהו תוכן פסוקי השבח דזמרו, שכולם בטלים ואין בהם מציאות לעצמם. ההכרח בריבוי ההתבוננות עד "ראייה ממש" — לפי שהכרה זו נוגדת את חוש האדם הרואה שמים וארץ כמציאות, יש לחזור עליה באריכות עד שתיקבע בוודאות כראייה בעיניים; וכל שהמוח מגושם יותר — נדרשת התעמקות גדולה יותר (משל ה"כסיל בחושך" ההולך ונופל, וכן דוגמת החסידים שראו את הגשמיות כפסולת של המלאכים). בקשות פסוקי דזמרה — הסרת המניעות — הבקשות לרחמים המשולבות בפסוקי השבח מכוונות להסיר את המניעות המעכבות מהכרה זו: הן מצד המקטרגים הטוענים שאין האדם ראוי לבחינת ראייה, והן מצד טרדות ודאגות הפרנסה המבלבלות אותו — כדי שיהיה לו יישוב הדעת להתבונן. מ"אחד" ל"ואהבת" ומחלוקת אנשי יריחו — הפירוש הפנימי ב"ה' אחד" אינו רק שאין אלוה שני, אלא שאין שום מציאות זולתו; ומתוך הכרה זו באה "ואהבת". אנשי יריחו לא הפסיקו בין "אחד" ל"ואהבת" מפני שהאהבה תלויה בהכרת הייחוד; אך אין הלכה כמותם, אלא מפסיקים ב"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" שאף הוא בחינת ייחוד (יחודא תתאה).