מאמר ״השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו״ תשי״ח #5 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו״ תשי״ח #5 ואחרון - הרב יעקב גולדשמיד "הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים" — חִיבּוּר הַנֵּס וְהַטֶּבַע וְזִיכּוּךְ דִּבְרֵי הָרְשׁוּת לְאוֹר גְּאוּלַּת י"ב תַּמּוּז בשיעור זה נעמיק בביאור הפסוק "הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ" (תהלים סו) וקשרו לגאולת י"ב תמוז, ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' שבחיבור גילוי האלוקות עם השארת הטבע במציאותו. נעיין כיצד דווקא מתוך הביטול שבבחינת "למעלה מן הטבע" מתאחדים שני הפכים — חסד וגבורה, נס וטבע. תקציר השיעור הוא חזרה על סעיף ט' שבמאמר (שאמרוֹ כ"ק אדמו"ר הריי"צ לרגל י"ב תמוז), המבאר את הקשר שבין "השם נפשנו בחיים" לגאולת י"ב תמוז. תחילה מתבארת ה"חיוּת" המעמידה את "הרגליים" — היינו העסק בדברי הרשות — שלא יבואו לכלל "מוֹט", ואזהרה מפני עבודה שמקורהּ ברצון האדם עצמו לגילוי אלוקות. לאחר מכן מתבאר שורש הניסים והטבע בחסדים ובגבורות, ואופן חיבורם על ידי מדת הרחמים, "אותות ומופתים המלובשים בטבע", כפי שאירע בגאולת י"ב תמוז עצמה. הַנְּקוּדָּה הַמֶּרְכָּזִית ה"חיים" המחזיק את "רגלי" האדם בעת עסקו בעניני העולם אינו כוח רגיל שבנפש, אלא בחינת "חי בעצם" שבנפש שהיא למעלה מן הטבע, ומתוכה בא הביטול האמיתי. עבודת בירור דברי הרשות מוכרחת להיות לשם שמים — לא מחמת רצון האדם עצמו לגילוי אלוקות (אף שבבירור התחתונים יש גילוי נעלה יותר), שאם לא כן יאבד את העיקר ואת הטפל. דווקא מכוח ביטול זה מתאחדים שני הפכים: גילוי האין סוף שלמעלה מן הגבול, ועם זאת השארת הטבע במציאותו בלא שידוד מערכותיו — והוא תוכן עבודת י"ב תמוז. עִיקְרֵי הַשִּׁיעוּר "ולא נתן למוט רגלנו" — ה"רגליים" רומזות לעסק בעניני העולם ובדברי הרשות; וה"חיים" המעמידם הוא החיוּת העצמית של הנפש שלמעלה מן הטבע ("חי בעצם"), המאפשרת לחבר הפכים. סכנת ה"מוֹט" — כשהעיסוק בדברי הרשות נובע מרצון האדם עצמו לגילוי אלוקות, עלול הוא להיתקע בגילוי זה ולזנוח את לימוד התורה (כמשל הרמב"ם) בטענה שיש בו פחות גילוי; התיקון — שתהא העבודה לשם שמים, כי כך רצון הקב"ה עתה. שני אורות ושני שורשים — גילוי ה"לא אשתני" ("אני הוי' לא שניתי") מתגלה דווקא מצד הטבע (צמצום והגבלה) ששורשו בגבורות; ואילו אור הניסים שלמעלה מן הגבול נמשך מצד החסדים — ושורש הגבורות נעלה משורש החסדים, ולכן ה"לא אשתני" השייך לעצם מתגלה דרכן. חיבור ימין ושמאל — מדת הרחמים (שער היחוד והאמונה) מאחדת חסד וגבורה, והם "אותות ומופתים על ידי צדיקים" המלובשים בטבע: לא בדרך שידוד הטבע, אלא שהנס נמשך בתוך הטבע ונשאר ניכר — וההכרה בכך באה דווקא על ידי לימוד החסידות (ולא בראיית "טבע" גרידא). גאולת י"ב תמוז כדוגמה חיה — נס גלוי שלמעלה מן הטבע שאירע מתוך הטבע עצמו (בלא שמת איש ובלא התמוטטות מערכת הטבע), ומכוחו ניתן הכוח לכל יהודי לבטל את המחיצה שבין דברי הרשות לקיום התורה והמצוות — כמשל הבחור ש"כל כולו בישיבה" אף בעת פרנסתו, וכסיפור ר' מענדל בגביית הצדקה.