לקוטי תורה, פר' קרח, "ועבד הלוי הוא" #1 - הרב יצחק מאיר וייס
תיאור
לקוטי תורה, פר' קרח, "ועבד הלוי הוא" #1 - הרב יצחק מאיר וייס ועבד הלוי הוא — מוחין דאבא ומוחין דאימא בעבודת התפילה בשיעור זה נעמיק במאמר ועבד הלוי הוא (לקוטי תורה, פרשת קורח, דף נ ע"ב), ונבחן את ההבחנה שבין עבודת הכהנים שמצד החכמה לעבודת הלויים שמצד הבינה. נעיין בכמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' הנמשכת מבחינת מוחין דאבא ומבחינת מוחין דאימא, ובטעם הצורך בשתי הבחינות דווקא בעבודת התפילה. תקציר המאמר עוסק בשורש נשמות הכהנים והלויים — הכהנים מבחינת החכמה והלויים מבחינת הבינה — וכיצד כל אחת משתי בחינות אלו פועלת אופן אחר של ביטול והתקשרות בין הנפש לקב"ה. בחכמה (מוחין דאבא) הביטול הוא בבחינת השגת הביטול: תפיסה דקה של "הוא לבדו הוא", המביאה לביטול קר ושקט בבחינת יראת בושת, שבה האדם מסיר את עצמו לגמרי מן התמונה ונותן לאמת להאיר. בבינה (מוחין דאימא) ההשגה היא בדרך התבוננות בגדולת ה' מתוך ריחוק, המולידה תנועה נפשית של אהבה כרשפי אש וצמאון לקירוב. עיקר חידוש המאמר: אף שמוחין דאבא נעלים יותר, אין להסתפק בהם, שכן דווקא האהבה שבגילוי הנמשכת מן הבינה היא המאירה את הגוף ואת כל מציאות האדם — ולכך נצרכות שתי הבחינות יחד. הנקודה המרכזית שתי בחינות המוחין — דאבא ודאימא — אינן שתי דרגות מקבילות בלבד, אלא שני אופני עבודה המשלימים זה את זה. מוחין דאבא ממשיכים ביטול עצמי מוחלט (בחינת שוב), אך הם "רחוקים" מן הגוף ואינם פועלים בו גילוי; ואילו מוחין דאימא, הבאים בהתבוננות מתוך ריחוק, מולידים רגש של אהבה ויראה (בחינת רצוא) הקרוב אל הלב ואל הגוף ומאיר בהם. וכשם שלידת ציור הוולד הגלוי באה דווקא מן האם ולא מן האב, כך גילוי אלוקות בכל איברי האדם נמשך דווקא דרך הרגש שמצד הבינה. מכאן יסוד גדול בעבודת ה' לפי תורת אדמו"ר הזקן: ההתבוננות אינה תכלית לעצמה אלא אמצעי שצריך להוליד בסופו רגש דווקא. עיקרי השיעור הכהנים והלויים — חכמה ובינה: שורש הכהנים מן החכמה ושורש הלויים מן הבינה, ו"ועבד הלוי הוא" עניינו המשכת בחינת "הוא" (בינה) — כפירוש הזוהר שכל עבודת הלויים היינו להמשיך (מאמר ועבד הלוי הוא, לקו"ת קורח דף נ ע"ב). חכמה — השגת הביטול: בחכמה (מוחין דאבא) ה"השגה" אינה הסברה כבבינה אלא תפיסת הביטול עצמו — בחינת "כח מ"ה" ו"ונחנו מה", ביטול בבחינת קרירות שכולו בבחינת יראת בושת, שבה האדם נעלם, ולא מתוך השגת גדלות המביאה לחרדה. בינה — אהבה ורגש: בבינה (מוחין דאימא) ההתבוננות בגדולת ה' מתוך ריחוק מולידה תנועה נפשית של אהבה כרשפי אש וצמאון לקירוב; משם נמשכות כל המדות, ובכללן אף יראה שמצד חרדה — בניגוד לביטול השקט שמצד החכמה. רצוא ושוב בתפילה: בתפילה נצרכות שתי הבחינות — מוחין דאימא מעוררים את הרצוא (אהבה וצמאון מתוך השגה, "כי אם לבינה תקרא"), ומוחין דאבא מעוררים את השוב (קבלת עול וביטול בבחינת יראת בושת). חידוש המאמר — מעלת הגילוי שבבינה: אף שמוחין דאבא נעלים, צריך מוחין דאימא תחילה כדי "להאיר את הגוף", שכן החכמה במוח רחוקה מן הגוף והרגש שבלב קרוב אליו; כמשל הלידה שציור הוולד נמשך מן האם דווקא, וכיסוד "בית מואר" בחינוך — שההתבוננות צריכה להוליד רגש, וזוהי הייחודיות האמיתית של דרך חב"ד.