לקוטי תורה, פר' קרח, "ועבד הלוי הוא" #2 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס
תיאור
לקוטי תורה, פר' קרח, "ועבד הלוי הוא" #2 ואחרון - הרב יצחק מאיר וייס עבודת הלוי – המעבר מהעלם לגילוי, ועליית המידות אל הביטול דחכמה בשיעור זה נעמיק בעבודת הלויים, כפי שהיא מתבארת במאמר "ועובד הלוי הוא" שבלקוטי תורה פרשת קורח. נעיין בסדר העבודה — מן ההתבוננות שבבינה המעוררת את המידות, ועד לביטול המוחלט שבחכמה — ונבחן כמה דקויות באופן עבודת ה' זו. תקציר המאמר עוסק בעבודת הלויים, שעניינה להוליד ולהמשיך את האהבה הנעלמת שבלב אל בחינת גילוי בשעת התפילה. תחילה מתבאר ההפרש שבין המוח ללב: המוח בבחינת מים, קר בטבעו ואינו פועל שינוי בנפש, ואילו הלב בבחינת אש — התלהבות המוציאה את האדם מהעלמו. עבודת הבינה (ההתבוננות, מוחין דאימא) היא המעוררת את המידות ואת אהבת ה' מן ההעלם אל הגילוי, אך אין זו התכלית, כי אם הכשרה וזיכוך הגוף המאפשרים לאדם לעלות אחר כך אל בחינת חכמה — הראייה השכלית, הביטול המוחלט שבו מרגיש האדם את האמת כראייה ממש, בלא אמצעים. סדר זה — בינה תחילה ואחריה חכמה — הוא ביאור הכתוב "יין ישמח לבב אנוש ושמן יצהיל פנים", וכן "מי ברא אלה", שהוא המעבר מן הנעלם אל הנגלה. לבסוף נתבאר עניין שירת הלויים בכלי הזמר השונים, המבטאת את ריבוי הגוונים שבהתגלות — התלהבות שבשמחה לעומת התלהבות שבמרירות ולב נשבר. הנקודה המרכזית עבודת הלוי עניינה המשכת בחינת ה"הוא" הנעלמת אל הגילוי, היינו העלאת המידות הגנוזות שבלב והבאתן לידי התגלות בעבודת התפילה. עבודה זו מתחילה בבינה, בכח ההתבוננות המעוררת את האהבה ואת המרירות ומזככת את הגוף, ורק לאחריה זוכה האדם לעלות אל בחינת חכמה, שהיא הביטול המוחלט והראייה הברורה של האמת האלקית. אין הבינה תכלית לעצמה אלא הכשרה: ההתעוררות והרצוא שבה "נוטלים" את האדם, ומשנלקח — מוכשר הוא להאיר בו את אור החכמה. עיקרי השיעור מוח ולב, מים ואש: המוח בבחינת מים — קר בטבעו ואינו פועל שינוי בנפש (כדמיון המים היורדים בכבדות מגבוה לנמוך); הלב בבחינת אש — התלהבות המוציאה את האדם מהעלמו, על דרך "מצרף לכסף וכור לזהב". (בהמשך לדבור המתחיל "ולחם לציצית" שבפרשת שלח שנלמד.) עבודת הבינה כהכשרה: ההתבוננות (מוחין דאימא) מעוררת את כל המידות ואת אהבת ה' שבתפילה מן ההעלם אל הגילוי; אך מקומה דווקא בעת ריחוק, ועיקר עניינה לזכך את הגוף ולהכשירו. מעלת החכמה — הראייה והביטול: חכמה היא בחינת ראייה, שבה מרגיש האדם את האמת בלא אמצעים ובלא שיסביר לעצמו — ביטול מוחלט; ולכן בקירוב גמור אל בחינת ה"אב" שוב אין מקום להתבוננות, כי אם לאור החכמה בלבד. *סדר העבודה — בינה ואחריה חכמה*: זו תשובת השאלה מדוע מקדימים את הרצוא ואת הבינה אף שהחכמה נעלית ממנה — שכן תנועת הבינה היא ה"נוטלת" את האדם, ורק לאחר שנלקח יכול להגיע אל הביטול. כך מתבאר "יין (=בינה) ישמח לבב אנוש... ושמן (=חכמה) יצהיל פנים", וכן "מי ברא אלה" (אלה בגימטריא ל"ו 6×6 — שש מידות שכל אחת כלולה משש). שירת הלויים וריבוי הגוונים: עבודת הלויים בשיר — בפה, בכלי ובזמר — מבטאת את ריבוי האופנים שבגילוי: התלהבות שבשמחה (כעוגב) לעומת התלהבות שבמרירות ולב נשבר (כתרועה ושברים, לשון שבירה); ושורש הכל הוא המשכת המידות מן ההעלם אל הגילוי, על דרך ניסוך היין (בטעם) לעומת ניסוך המים (בלא טעם).