לקוטי תורה,פר׳ בראשית מאמר ב׳, "כי כאשר השמים החדשים" #1 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה,פר׳ בארשית מאמר ב׳, "כי כאשר השמים החדשים" #1 - הרב יצחק מאיר וייס תקציר השיעור הפסוק (ישעיה סו, כב) חותם את הפטרת שבת ראש חודש ומדבר בבריאה שלעתיד לבוא. כבמאמר הקודם, ״השמים כסאי והארץ הדום רגלי״, שם נתבאר ששמים וארץ הם תורה ומצוות או תורה שבכתב ושבעל פה, אף כאן מבאר אדמו״ר הזקן את שמים וארץ שבעבודת האדם. היסוד: ״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ״ – ואמרו רז״ל, בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו ראשית. וכיוון ששמים וארץ נבראו בשבילם, מוכרח שיש בחינת שמים וארץ בתורה ובעבודת ישראל, שעל ידן מתקיימים שמים וארץ הגשמיים. ומעיר מגיד השיעור שלשון ״מוכרח״ טעונה עיון. ״למה נקרא שמה ארץ – שרצתה לעשות רצון קונה״. ״רצתה״ נדרש בשני פנים: לשון רצון ולשון מרוצה, כ״כי בך ארוץ גדוד״. ושני הפירושים עניין אחד: הרצון האמור כאן הוא רצון של ריצה – יציאה ממקומו אל מקום אחר לגמרי, ולא רצון לקבל השפעה במקומו. וזהו ״והחיות רצוא ושוב״: תשוקת המלאכים לצאת ממקומם, להיבטל ולהיכלל באין סוף ברוך הוא. ומכאן ״שרפים עומדים ממעל לו״ – ממעל לשכינתא: אף שנבראים הם ומקבלים חיותם מן השכינה, מצד תשוקתם להיכלל למעלה נחשבים הם כעומדים למעלה ממקורם. כן הוא בכללות נשמות ישראל במקורן ושורשן – ״ואל אישך תשוקתך״, כנסת ישראל כלפי הקדוש ברוך הוא. והתשוקה נובעת דווקא מן הפירוש הפשוט שב״ארץ״: המדרגה התחתונה, שבה נעשה יש ודבר נפרד. כללות נשמות ישראל היא ספירת המלכות, ושם נרגשת הירידה, וממנה הצימאון להיכלל. וכן בנפש האדם למטה: המתבונן איך שהוא יתברך מחדש בטובו בכל יום את העולמות מאין ליש, נעשה אף הוא בחינת ארץ – רצוא ורצון לדבקה בו, ״כי הוא חייך״. הרצוא הוא בקריאת שמע; השוב – בשמונה עשרה ובתלמוד תורה, שעניינם המשכת גילוי אלקות מלמעלה למטה, כאמירת ״ברוך אתה ה׳ אלקינו״ – גילוי סובב כל עלמין בממלא כל עלמין. ופסוקי דזמרה שלפניהם הם סיפור שבחו של מקום, ״רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם״ – לכרות את המסכים המבדילים ומעלימים על גילוי אלקות, והוא הכנה לשמונה עשרה. וסדר השבח כבברוך שאמר: בדיבור אחד בלבד נתהוו שמים וארץ וכל צבאם. ״יחיד חי העולמים מלך״ – הוא יתברך יחיד ומיוחד כקודם הבריאה, וחיות כל העולמות אינה אלא מבחינת מלך, הארה בלבד. ״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ – כבוד מלכותו נמשך לריבוי נבראים עד אין קץ: ״אלף אלפין ישמשוניה״ הוא מספר גדוד אחד, ו״היש מספר לגדודיו״. ועם כל זה כולם נמשכים רק מבחינת שם בלבד, ״למען שמו באהבה, מלך עוזר״ – בחינת ממלא כל עלמין. מהתבוננות זו נולדת התפעלות בלב, והיא ההקדמה לאהבה שבקריאת שמע, ״ואהבת את ה׳ אלקיך״. נמצא שבפסוקי דזמרה שתי פעולות: כריתת המסכים, והכנה חיובית לעורר את האהבה. ומציין מגיד השיעור שסדר הדברים בלשון המאמר טעון עיון נוסף; והשיעור נפסק בפירוש ״אלקיך״. הנקודה המרכזית שמים וארץ שבבריאה מתקיימים על ידי שמים וארץ שבעבודת ישראל, והם הרצוא והשוב. הרצוא הוא רצון של מרוצה – לצאת ממקומו ולהיכלל באין סוף – והוא נולד דווקא מהכרת המדרגה התחתונה, בחינת ארץ. הדרך אליו היא ההתבוננות שבפסוקי דזמרה, שכל ריבוי העולמות אינו אלא הארה מבחינת מלכות ושם בלבד. והשוב שאחריו הוא המשכת גילוי אלקות למטה, בשמונה עשרה ובתלמוד תורה.