סידרת ״הלל אומר״ חג הסוכות תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ

*סידרת ״הלל אומר״ חג סוכות תשפ״ז - הרב שמואל רבינוביץ* פותח הרב שמואל רבינוביץ (בשבוע פרשת וזאת הברכה, ערב חג הסוכות) במאמר חז״ל "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", ומביא את דברי הרה״ק מברדיטשוב: כל ימי אלול, ראש השנה ויום הכיפורים היו עבודה מתוך יראה ופחד הדין, ואילו בחג הסוכות מתחילה עבודה של אהבה ושמחה. על הכתוב "ולקחתם לכם ביום הראשון" דרשו חז״ל "ראשון לחשבון עוונות", ונשאלת השאלה: מה עם ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות? התירוץ הידוע הוא שבימים אלו כל אחד טרוד בהכנת ארבעת המינים ואין לו פנאי לחטוא – ומכאן שההכנה למצווה, שבה האדם שקוע ועסוק כולו, גדולה בבחינה מסוימת מן המצווה עצמה (כעין מה שנאמר בפסחים לגבי העוסק בבדיקת חמץ). אך הברדיטשובר מבאר באופן אחר: התשובה שעד עתה היתה תשובה מיראה, שעל ידה נמחלים העוונות בלבד; ואילו בסוכות מתחילה תשובה מאהבה, שבה "זדונות נעשו לו כזכויות". לכן "ראשון לחשבון עוונות" – מתחילים לחשב ולחפש את העבירות, כדי שיתהפכו למצוות ויקבל עליהן שכר. ובלשון של בדיחותא: בתשליך השלכנו את העבירות למים, ובשמחת בית השואבה שואבים אותן בחזרה (ומובא בזה מעשה ברבי נפתלי מרופשיץ שעמד לקבל בבגדו את "עבירות" רבו החוזה מלובלין בשעת התשליך). בהמשך מבאר הרב שמואל רבינוביץ את היסוד של "תרי גדפין" – שני כנפיים, יראה ואהבה, שאין עבודה שלמה בלא שתיהן. והקושי: כיצד יתכנו יראה ושמחה בבת אחת? מביא את דברי אדמו״ר הזקן, שבדורות הקודמים היה כוח לאחד יראה ושמחה כאחד, ואילו בדורותינו יש לקבוע עת מיוחדת להתמרמרות (כגון בקריאת שמע שעל המיטה), ואחר כך לעבור לשמחה. ומוסיף את לשון הכתוב בתוכחה "תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל" – שהעונש אינו על שלא עבד כלל, אלא על שעבד שלא מתוך שמחה של מצווה. וכדברי האריז״ל (כפי שהביא הרח״ו) שכל ההשגות שזכה להן היו בזכות שעבד את ה׳ בשמחה. ובזה מובאים מעשים בשמחת המצווה: האריז״ל שנתן את כל כספו לקניית אתרוג בלא לדקדק, הברדיטשובר שבשחרית יום ראשון של סוכות שבר מרוב התלהבות את דלת הזכוכית כדי ליטול את האתרוג, והרה״ק מויז׳ניץ שנישק את דפנות הסוכה. שורש הדבר הוא שתי הבחינות "עבדים" ו"בנים". כמבואר ברמב״ם, המתבונן בגדלות הבורא נופלת עליו אימה – כיצד בורא גדול כל כך מתייחס אליו; ומאידך, ההכרה שהקב״ה מתייחס אליו כאל בן מולידה שמחה עצומה. ומובא בזה מעשה ברבי אלעזר, אברך מופלג מארץ ישראל שנסע אל אדמו״ר הזקן: קודם לכן סבר שהוא גדול כל כך עד שאין לקב״ה במה לשלם לו, ואצל אדמו״ר הזקן הכיר בשפלותו – ומתוך כך באה ההכרה שהקב״ה כה גדול עד שהוא מתייחס אף לשפל כמותו. מכאן לסוד המים: השמחה בסוכות אינה ביין – "אין שמחה אלא בבשר ויין", שמחה התלויה בדבר (ובדרך צחות הובא "בוקי בן יגלי": יש שמחה המביאה לבקבוק, ויש שמחה הבאה מן הבקבוק) – אלא דווקא במים, שאין בהם טעם, דבר פשוט היורד מלמעלה למטה, בחינת ביטול גמור. וכך גם הסוכה עצמה: מוציאים את האדם מביתו הנאה אל צל הסכך, ודווקא שם נצטווה "ושמחת בחגך". זוהי שמחה שאינה תלויה בדבר – לא במעלת האדם ולא במה שקיבל – אלא בכך בלבד שהקב״ה מחשיבו כבן; ו"כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם".