מאמר (מוגה) "ולקחתם לכם" תשל"ט #1 מוצאי ש"פ האזינו, י"ג תשרי - הרב יעקב גולדשמיד

*מאמר (מוגה) "ולקחתם לכם" תשל"ט #1 מוצאי ש"פ האזינו, י"ג תשרי - הרב יעקב גולדשמיד* פותח המאמר במדרש על "ולקחתם לכם ביום הראשון": וכי ראשון הוא? והלא חמישה עשר יום הוא! אלא "ראשון לחשבון עוונות" – שביום הכיפורים הקב״ה מוחל לישראל על הכל, ובארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות כל ישראל עסוקים במצוות, זה בסוכתו וזה בלולבו. ושואל הרבי: מה השייכות בין "ראשון לחשבון" לנטילת ארבעה מינים דווקא? ולא עוד אלא שיש מדרש אחר, שישראל ואומות העולם באים לדין בראש השנה ואין יודעים מי נוצח, וכשיוצאים ישראל ולולביהם בידיהם יודעים שהם הנוצחים. לפי מדרש זה נטילת הלולב היא המשך לדין דראש השנה, ולא התחלת חשבון חדש – ולכאורה שני המדרשים סותרים זה את זה. (ובדרך אגב הזכיר בעל השיעור את יציאת הרבי עם לולב בידו לפגישה עם עורכי הדין בעת משפט הספרים, שקושרה למדרש זה.) כהקדמה לביאור מבחין הרבי (סעיף ב) בין אחדות הסוכה לאחדות ארבעת המינים, אף ששניהם מורים על אחדות. אחדות הסוכה היא אחדות בעצם, שאין בה מלכתחילה התחלקות פרטים – "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". הסוכה, כבית, מקיפה את האדם כולו ולא אבר מסוים כלבוש, ומצידה אין כל הבדל כמה אנשים בתוכה; היא אינה מכירה בחילוקים כלל. ואילו אחדות ארבעת המינים היא אחדות מתוך ריבוי: המינים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה – כנגד ארבעה סוגים שבישראל, מן האתרוג שיש בו טעם וריח (תורה ומעשים טובים) ועד הערבה שאין בה לא טעם ולא ריח – ומתאחדים דווקא מתוך שנשארים פרטים. ואף לפי המדרש שארבעת המינים רומזים לקב״ה, ועל פי הידוע שכל הפירושים שייכים זה לזה, מוכח שגם באלוקות יש ארבע מדרגות מן הקצה אל הקצה, והן מתאחדות על ידי מצוות נטילתם. בסעיף ג מבאר הרבי את הסדר: תחילה מצוות סוכה (מן הלילה), אחר כך נטילת ארבעה מינים (בבוקר), ואחר כך הקרבנות (במוסף; ראה הערה 16). שכן תחילה ממשיכים את בחינת האחדות שלמעלה מהתחלקות (סוכה), ואחר כך ממשיכים אותה בפרטים שגם הם מתאחדים (ארבעה מינים), ולאחר מכן ממשיכים את העצם אף בבירור העולם – על ידי שבעים פרים כנגד שבעים אומות, ו"שור" הוא המלך שבבהמות. וכעת, על ידי אמירת פסוקי הקרבנות, "ונשלמה פרים שפתינו" – "ונשלמה" גם מלשון שלימות. תכלית הבירור היא שלמות הניצוח שבמדרש: לא ניצחון בכפייה, אלא שהאומות עצמן, לאחר שנתבררו ונזדככו, מסכימות לניצוחם של ישראל. וזוהי גם השייכות לאמירת הלל שלם בכל ימי הסוכות, שהרי הם חלוקים בקרבנותיהם: על ידי הבירור שבקרבנות נעשה "הללו את ה׳ כל גוים... כי גבר עלינו חסדו" – שהאומות עצמן משבחות על החסד שנעשה לישראל, מתוך הכרה שישראל הם העיקר. בסעיף ד מוסיף הרבי שהלל האומות על כך ש"גבר עלינו חסדו" הוא עילוי ביותר, אף יותר מעצם החסד לישראל כשלעצמו – שבזה נשלם רצון הקב״ה להיות לו "דירה בתחתונים". ומציין (הערה 23) לפירוש רש״י בתחילת התורה, שפתחה בבראשית כדי שאם יאמרו אומות העולם "לסטים אתם", יוכלו ישראל להשיב – כלומר, שגם האומות יסכימו לכך. ומביא הרבי מן המאמר "ברוך תהיה מכל העמים" של בעל ההילולא, אדמו״ר מהר״ש: על מאמר הירושלמי "אם בירכך גוי ענה אחריו אמן" מבאר, ש"אמן" בגימטריא הוי״ה ואדנ״י; שם הוי״ה הוא שם העצם, ושם אדנ״י הוא ספירת המלכות – ובפרט מלכות דמלכות, "אדון לכל בריותיו", ואפילו לנבראים שהם "בריות בעלמא". על ידי יחוד הוי״ה באדנ״י מאיר גילוי העצם אף בנבראים אלו, עד שנעשית דירה לעצמותו. וכאשר גוי מכיר במעלת ישראל ומברכם, נעשה בזה שלמות הייחוד והדירה בתחתונים. ומכאן גם הסיפור שסיפר אדמו״ר הריי״צ: אדמו״ר מהר״ש יצא לטייל בכל יום, ופעם נסע בדרך אחרת, וכל האנשים שם השתחוו לפניו; ושאל את אדמו״ר הרש״ב: "על מי נאמר ברוך תהיה מכל העמים?". ומבאר הרבי שאדמו״ר הריי״צ סיפר ופרסם מאורע זה כדי לתת כוח לכל אחד מישראל – ובפרט בדרא בתראה שלפני הגאולה, שבו צריך להשלים את הדירה בתחתונים – ומאחר שהמאורע אירע אצל נשיא, נמשך ממנו כוח לכל אחד מישראל, וביתר שאת על ידי פרסומו. (כאן נקטע השיעור, קודם שחזר הרבי ליישוב שאלת המדרשים.)