חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #9 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #9 - הרב יוסף יצחק הבלין בהמשך לנתבאר בחלק הקודם, ש"זה לעומת זה עשה האלקים" ויש חכמה בקדושה ויש חכמה בקליפה, מסכם בעל השיעור את ההבדל ביניהן: חכמה דקדושה עניינה ביטול, וחכמה דקליפה עניינה ישות. וזהו ההפרש בין הרמב״ם לאריסטו: הרמב״ם, ככל שהשיג יותר באמיתת ה׳, נעשה בטל יותר בעיני עצמו, עד לביטול אמיתי כנגד מציאות ה׳ העומדת לנגד עיניו; ואילו אריסטו, ככל שהשיג יותר, נעשה יש יותר, באומרו שהוא השיג את מציאות ה׳ בשכלו ובמופתים מכריחים. מכאן עובר המאמר לנקודה שגסות הרוח היא כעבודה זרה, ובזה מתבאר מאמר חז״ל "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה": ארץ ישראל נקראת "ארץ כנען", מלשון הכנעה – בחינת ביטול, ומה שאינו "כנען" הוא בחינת גסות ויש, שהוא כעבודה זרה בדקות. וכדי לבאר את הקשר בין גסות הרוח לעבודה זרה, מבאר המאמר את שורש עבודה זרה: עובדי הכוכבים השתחוו לשמש ולירח ולצבא השמים מפני שהם משפיעים על תבואות הארץ, שהרי "אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה". אך באמת אין להם השפעה מצד עצמם, אלא הם כלי ההשפעה בלבד שעל ידם עובר השפע – "כגרזן ביד החוצב", שאין משבחים את הגרזן אלא את החוצב; ולכן מודים ומשתחווים רק לקב״ה, מקור השפע, ולא לכלי שעל ידו עובר. ונמצא ששורש עבודה זרה הוא נתינת חשיבות לדבר שבאמת אין בו כוח כלל. ולכן גם מי שאינו כופר בה׳, ואף קורא לו "אלקא דאלקיא", ורק מאמין שגם למזל יש כוח כלשהו – כשרי המלך שמינה אותם המלך על המדינה – הרי זו עבודה זרה, לפי שהוא מחשיב מציאות מלבד הקב״ה. מה שאין כן סטרא דקדושה היא בחינת ביטול, "אין עוד מלבדו". ומזה נמצא שכל מי שנמשך אחר גסות הרוח ומחשיב את עצמו ליש, אף אם הוא מקיים מצוות, הרי הוא כעובד עבודה זרה בדקות – שהרי מחשיב דבר מלבד הקב״ה, ועצמו בכלל זה. ובחוץ לארץ, שיש בה כמה הסתרים על השפע האלוקי, ואין בה "עיני ה׳ אלקיך בה" כבארץ ישראל, נמשך בנקל הרגש היש. בהמשך מביא המאמר דוגמאות להנהגות שנראות כדברים של מה בכך, אך מצד תוכנן הפנימי הן בגדר עבודה זרה. כגון מי שנמשך אחר בגדי כבוד כדי להתפאר בפני בני אדם – הרי הוא מחשיב את עצמו ליש; ואילו "כבוד חכמים ינחלו" – הכבוד האמיתי שייך לחכמה, שהיא ביטול. ואמנם יש גדר כבוד גם בקדושה, כבגדי כהונה שהם "לכבוד ולתפארת", אך כבוד זה אינו מביא שום רגש ישות לכהן, שהרי הכבוד אינו שלו אלא לה׳, ולכן אינו אלא בבגדי קודש ובמקדש. וכך גם בהבטחה לאברהם "ואגדלה שמך" – אברהם, שאמר "ואנכי עפר ואפר", היה בתכלית הביטול, ולכן כבודו אינו כבוד עצמו אלא כבוד ה׳. ומכאן מבאר המאמר את לשון המשנה "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל... אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה": מהו האושר באכילת פת במלח? אלא כאשר האדם שם לבו להכנעה ולביטול, שורה עליו עונג עליון – עונג על ה׳ ממש, ולא מזיו השכינה; ואין לך אושר גדול מזה, שכן תענוג זה נעלה מכל חיי העולם הבא, והוא אפשרי דווקא בעולם הזה. (ובזה סיפר בעל השיעור על צדיק שבשבועות עסק בעבודת התפילה מן הלילה ועד הצהריים, ואמר שעד עתה עשה את "חציו לכם", וכעת הגיע זמן "חציו לה׳" – לעשות קידוש ולאכול, כי כך רצונו יתברך.) אך כאשר נמשך האדם אחר תענוגי העולם הזה, הוא ממשיך על נפשו לבושים מסטרא דקליפה, בבחינת "בגדים צואים", המקיפים אותו מכל צד ופינה כלבוש (כמבואר בהערה שם). ובהתבוננו בכך שבגדים אלו מסתירים על אלוקות ומונעים ממנו את העונג העליון על ה׳ – לא יתענג עוד בתענוגים הגשמיים. מה שאין כן כשאוכל פת במלח, אין לו לבוש המסתיר, וממילא כל תענוגו הוא על ה׳ ממש.