חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #7 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #7 - הרב יוסף יצחק הבלין *"ודברי אשר שמתי בפיך" – ביטול לימוד התורה לעומת ביטול קיום "מצוות המלך"* בשיעור זה נעמיק בביאור מעלת הביטול שבלימוד התורה, שבו דברי האדם אינם דברי עצמו אלא דבר ה' המדבר מתוכו, ונעמוד על ההבדל בינו לבין הביטול שבקיום המצוות. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' זו, ובשורש החילוק שבין תורה, שהיא חכמתו יתברך, למצוות, שהן "מצוות המלך" המוגבלות בזמן ובמקום. *תקציר השיעור* השיעור ממשיך את ביאור "מודים אנחנו לך" (עמ' קפ, טור ב'). תפיסת האדם היא שהעולם "יש" והקדוש ברוך הוא נעלם, ואילו מצד הקדוש ברוך הוא הדבר הפוך: העולם "אין" ורק הוא יתברך מציאות אמיתית. "מודים" פירושו שהאדם מודה ומגיע לתפיסה זו עצמה, ועל ידי ביטול זה מתגלה בנפשו ייחודו יתברך. בזה מתורצת הקושיה כיצד יכול יהודי לומר בקריאת שמע "ונתתי מטר ארצכם" בלשון מדבר בעדו: כשמגיע לביטול אמיתי של "בכל נפשכם" וייחודו יתברך מאיר בנפשו, אין כאן "הוא" האומר, אלא הקדוש ברוך הוא מדבר מתוכו, כמשה רבינו ששכינה מדברת מתוך גרונו. ובדרך אגב מבאר בעל השיעור שמה שנאמר בחסידות שהצדיק הוא "עצמות ומהות מלובש בגוף" אין פירושו שהצדיק הוא אלוקות חס ושלום, אלא להיפך: הוא בטל במציאות כל כך עד שאין כאן אלא אלוקות. ביטול כזה, שדבריו אינם דברי עצמו, אין להשיגו אלא בלימוד התורה, כמאמר "ודברי אשר שמתי בפיך". שכן הסברא וההיגיון שבתורה, כגון "ראובן טוען כך ושמעון טוען כך והדין כך", אינם שכל אנושי אלא חכמתו של הקדוש ברוך הוא, המחייבת לפי שכלו כביכול שכך יהיה הדין; אלא שנתן לאדם אפשרות להשיגה בשכלו. לכן הלומד מתוך ביטול, שכל מגמתו לכוון לחכמתו יתברך, שכלו נעשה צינור לגילוי דבר ה' בעולם. ועל דרך זה "אלו ואלו דברי אלקים חיים" בדברי בית שמאי ובית הלל, וכן בדברי כל התנאים והאמוראים, וכדברי המגיד לבית יוסף: "אני המשנה המדברת בפיך". ובהערה 36 מובאים דברי הרב המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון באגרתו לבנו, שכל מה שנאמר בתורה שבכתב ושבעל פה, בהלכה ובאגדה ובספרי צדיקים שלמדו לשמה, ואפילו מה שנדחה כ"בדותא", וכן כל "תיקו" ו"תיובתא", הכל אומר ה' עצמו ממש. ואף הדיונים בעניינים גשמיים, כשור שנגח את הפרה, חכמתו יתברך הם. מה שאין כן בקיום המצוות. גדר מצווה הוא ציווי, ואין ציווי בלא מצווה המקבלו, ואין מעשה מצווה בלא חפץ גשמי כתפילין ואתרוג. נמצא שעצם גדר המצווה מחייב מציאות של אדם המקיים, וממילא הביטול שבה הוא כביטול עבד לרבו: אף שבטל וקנוי לו לגמרי, סוף סוף מציאות בפני עצמו הוא המקיים פקודת אדונו. ואילו התורה היא עצם חכמתו יתברך, שמציאותה אינה תלויה כלל במציאות האדם, ורק ניתנה לו אפשרות ללמוד ולהשיג. ולכן בתורה, כל מה שמורגשת פחות מציאות האדם, מתגלה יותר דבר ה', ותכלית השלמות היא לימוד בבחינת "ודברי אשר שמתי בפיך", שאין אלו דברי האדם כלל. בזה מתחיל בעל השיעור ליישב את השאלה שנשאלה קודם: מדוע קיום המצוות מוגבל בזמן ובמקום, ואילו העוסק בתורת עולה, בכל מקום ובכל זמן, "כאילו הקריב עולה". היסוד הוא שמקור המצוות במלכותו יתברך, ולכן נקראות "מצוות המלך". גדר "עולם" הוא מקום וזמן (עולם, שנה), ובזה נאמר "מלכותך מלכות כל עולמים" (מקום) "וממשלתך בכל דור ודור" (זמן). מקום וזמן שייכים דווקא בבחינת מלכות, ובאין סוף עצמו אין שייך לא מקום ולא זמן. ולכן המצוות, הנמשכות ממלכות, קשורות בזמן ובמקום, ואילו התורה, חכמתו יתברך, אינה קשורה בהם (והמשך הביאור בשיעור הבא). *הנקודה המרכזית* תכלית הביטול היא שיגיע האדם לתפיסת הקדוש ברוך הוא, שהעולם "אין" והוא לבדו המציאות, עד שדבריו אינם דבריו אלא דבר ה' המדבר מתוכו. ביטול זה בשלמותו אינו אפשרי אלא בלימוד התורה, "ודברי אשר שמתי בפיך", לפי שהתורה, אף בסברותיה ובמחלוקותיה ובדיוניה על ענייני העולם הגשמי, היא עצם חכמתו יתברך שאינה תלויה כלל במציאות האדם. מה שאין כן במצוות, שגדרן ציווי המחייב מצווה וחפץ גשמי, ולכן אף בשלמות ביטולן נשאר האדם כעבד הבטל לרבו אך מציאות בפני עצמו. ושורש החילוק הוא שהמצוות נמשכות ממדת מלכותו יתברך, שבה בלבד שייכים זמן ומקום, ואילו התורה חכמתו יתברך שלמעלה מהם. *עיקרי השיעור* * *"מודים" ו"ונתתי"*: מצד האדם העולם "יש", ומצד הקדוש ברוך הוא העולם "אין"; המגיע לביטול זה, ייחודו יתברך מאיר בנפשו, ואז הקדוש ברוך הוא אומר מתוכו "ונתתי מטר ארצכם" (עמ' קפ, טור ב', יש לבדוק במהדורה). וזהו גם פירוש "הצדיק עצמות מלובש בגוף": לא שהוא אלוקות, אלא שהוא בטל עד שאין שם אלא אלוקות. * *"ודברי אשר שמתי בפיך"*: הסברא שבתורה ("ראובן טוען כך ושמעון כך") היא חכמתו יתברך ולא שכל האדם, ולכן הלומד מתוך ביטול נעשה שכלו צינור לגילוי דבר ה' בעולם. * *"אלו ואלו דברי אלקים חיים"*: דברי בית שמאי ובית הלל, התנאים והאמוראים, ו"אני המשנה המדברת בפיך" של המגיד לבית יוסף; ובאגרת רבי לוי יצחק לבנו (הערה 36): אף "בדותא", "תיקו" ו"תיובתא" – הכל ה' עצמו אומרם. * *ביטול העבד במצוות*: גדר מצווה מחייב מציאות מצווה וחפץ גשמי, ולכן המקיים הוא כעבד הבטל לרבו אך נשאר מציאות בפני עצמו; ואילו התורה אינה תלויה במציאות האדם כלל, וכל מה שמציאותו פחות מורגשת מתגלה יותר דבר ה'. * *"מצוות המלך" וגדר זמן ומקום*: המצוות נמשכות ממלכות, ובה בלבד שייכים מקום ("מלכות כל עולמים") וזמן ("בכל דור ודור"); לכן מוגבלות הן בזמן ובמקום, ואילו התורה, חכמתו יתברך, בכל מקום ובכל זמן ("כל העוסק בתורת עולה"). Souhaitez-vous une traduction française de ce résumé ?