חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #8 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - חודש תשרי - יום הכיפורים ״כי ביום הזה יכפר״ #8 - הרב יוסף יצחק הבלין המצוות שורשן במידת המלכות, ובה כבר שייכים גדרי זמן ומקום, שהם גבולות הנבראים, מה שאין כן באין סוף ברוך הוא. וזהו פירוש "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו": התורה נקראת "אדם", ובה שתי בחינות. "צלם" הוא תואר מהות הדבר עצמו, והיינו עסק התורה, שבו גילוי אין סוף שלמעלה מן הזמן. ו"דמות" אינה הדבר עצמו אלא הארה ממנו, כדמות האדם במראה, והיינו המצוות שממידת המלכות. מידת המלכות מחייבת מציאות נפרדת, שהרי "אין מלך בלא עם", ועל אלף בנים אין אדם נקרא מלך. כך המצווה מחייבת מציאות של עבד המקיים אותה, וחפץ גשמי שבו היא מתקיימת, כתפילין, אתרוג ולולב. לפיכך המצוות תלויות בזמן, כזמן קריאת שמע, זמן תפילה, שבת ויום טוב, והקרבנות תלויים במקום, בבית המקדש, בכהן ובבגדי כהונה. אך עסק התורה, שהיא לבושו של הקדוש ברוך הוא, אינו צריך לשום דבר מכל אלה. וזהו מאמר הירושלמי שאפילו חפצי שמיים, היינו המצוות, "לא ישוו בה". ואם תאמר: הרי התורה מפרשת את המצוות, ואם כן המצוות קודמות לה? התשובה היא שזה רק בשורשן, שהמצוות הן הרצון העליון והתורה מפרשת את הרצון. אבל כפי שהן באות לידי פועל, עסק התורה הוא עניין רוחני של מחשבה ודיבור, שבו ניתן להרגיש גילוי אין סוף ממש. ואילו המצוות מתלבשות בדברים גשמיים ומתקיימות על ידי גוף גשמי שבמציאותו נפרד מאלוקות, כעבד העומד מחוץ להיכל המלך. ובזה מבואר גם הסדר שבקריאת שמע: אחרי "ה' אחד" ו"ואהבת", שהם שיא הביטול וההתקשרות, נאמר "והיו הדברים האלה" על דברי תורה, ללמד שדווקא על ידי התורה אפשר לקבל את העצמות. לאחר מכן חוזר המאמר לבאר את מהות התשובה לפי תוכנה הפנימי. אין התשובה חרטה על מעשים בלתי רצויים בלבד. עיקרה הוא שגם קיום התורה והמצוות יהיה בבחינת "פנים בפנים" ולא בבחינת "עורף", כלומר בחיצוניות, בלא רצון פנימי. ולכן, כדברי הזוהר, "אתא קודשא בריך הוא לאתבא צדיקייא בתיובתא": גם הצדיקים שייכים בתשובה, וגם מי שלומד תורה ומקיים מצוות יכול תמיד לשוב ולהתקרב יותר. "פנים בפנים" פירושו שהאדם מתענג על ה' ממש, מחמת גילוי אלוקי בנפשו. דבר זה תלוי בכך שהאדם בטל בתכלית ביחוד ה' האמיתי, ומתוך כך אהבתו ועבודתו הן "בכל לבבך ובכל נפשך", מתוך שמחה עצומה ועונג גדול. אבל כל זמן שהאדם מרגיש עדיין ישות וגסות רוח, תענוגו הוא לצורך עצמו, ועבודה כזו היא בחינת "עורף". יסוד הקליפה והסטרא אחרא הוא הישות. ואף כשאין בו גסות רוח ממש, אלא רק הרגשת מציאות עצמו, הרי זה סותר את הרגשת היחוד שאין עוד מלבדו. וזהו פירוש "ה' אחד" לפי הבעל שם טוב: לא רק "אחד ולא שניים", אלא שאין שום מציאות מלבדו. כשם שבנפש האלוקית יש עשרה כוחות, שלושה שכליים ושבע מידות, כך יש גם בקליפה, כמו שכתוב "חכמים המה להרע". ההבדל היסודי בין קדושה לקליפה, ביטול לעומת ישות, מתחיל מן החכמה, שהיא יסוד כל הכוחות. חכמה דקדושה היא "כח מה", בחינת "ונחנו מה", ועניינה לדעת את האמת לשם האמת, בלי שום תערובת של ישות. וחכמה דקליפה היא לשם הישות והגדלת מציאות עצמו. זהו ההבדל בין הרמב"ם לאריסטו, כפי שמביא הצמח צדק. לדברי הרמב"ם, ככל שאדם משיג יותר, הוא ירא יותר ומחשיב את עצמו פחות, וסופו לבוא לידי ביטול אמיתי (ראה הל' יסודי התורה פ"ב, ובמקום שהובא במאמר – יש לעיין בדפוס). ואילו אריסטו, ככל שהשיג יותר, נעשה יותר "יש", עד שהתגאה בהשגותיו. ובדרך אגב הובא הסיפור על אחד מתלמידי המגיד ממזריטש (לפי הנאמר בשיעור, מקרלין) שענה "אני" על השאלה "מי בחוץ", ונשאר בחוץ כל הלילה. והלקח הוא שעבודת האדם להפוך את ה"אני" ל"אין", שהם אותן אותיות.