לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי" #1 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשנאי" #1 - הרב יצחק מאיר וייס תקציר השיעור המאמר פותח בשלוש שאלות. הראשונה: לשון "ה' לי בעוזרי" משמע שיש עוזרים אחרים, והקדוש ברוך הוא אחד מהם. השנייה: מאמר חז"ל "הבא לטהר מסייעין לו", וכי יש מסייע זולתו יתברך? השלישית: הלשון "לטהר", שהוא פועל יוצא, והיה צריך לומר "ליטהר", שהאדם עצמו בא להיטהר. ליישוב השאלות מקדים אדמו"ר הזקן ביאור בגדולתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. ממלא כל עלמין היא החיות האלוקית המתלבשת בעולמות להחיותם ולהוותם מאין ליש. היא מצטמצמת ומתאימה את עצמה לגדרי הנבראים, ובהכרח יש חיות כזו, שאלמלא כן לא היה הנברא מרגיש עצמו יש ולא היה מוגבל. ומכאן היה מקום לחשוב שהחיות האלוקית "נתפסת" בגדרי הנבראים, כנשמה המתלבשת בגוף. הנשמה, כדי להחיות את הגוף, צריכה לרדת לעולמו ולהתאחד עמו, ולכן ההשפעה ביניהם היא משני הצדדים: לא רק הנשמה משפיעה חיות בגוף, אלא גם היא מתפעלת ממקרי הגוף. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כן, כמו שכתוב "אם צדקת מה תתן לו", ו"אני ה' לא שניתי", ו"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא העולם". כלומר בריאת העולם לא פעלה בו שום שינוי. והביאור: הוא עצמו בחינת סובב כל עלמין, קדוש ומובדל מגדר העולמות, ואילו החיות המתפשטת בעולמות אינה אלא הארה ממנו, מבחינת מידת המלכות לבד. ולא כנשמה, שהיא עצמה יורדת להחיות את הגוף. כל עניינה של המלכות הוא שייכות לזולת, "שמלך שמו נקרא עליהם". בניתוח כוחות הנפש לפי חסידות, ככל שהכוח מוגדר יותר ומתייחס יותר לזולת, כך הוא רחוק יותר מעצם הנפש המופשטת. החכמה, אף שהיא כוח מוגדר, היא עניין האדם עם עצמו. ואילו המלכות כל עניינה למלוך על האחר, והיא הכוח החיצון ביותר. ועוד, המלכות היא בחינת "שם" ממש: המלך אינו משפיע לעם חכמה או רגש, אלא נותן עליהם את שמו. וכשם ששמו של אדם אינו צריך לו לעצמו אלא לאחרים שיקראו לו בו, ולגבי עצמו הוא בטל וטפל, כך העולמות, שחיותם ממידת המלכות, אינם תופסים מקום כלל לגבי אור אין סוף, וכמו קודם שנבראו. וזהו "שמע ישראל": "שמע" היינו השמעה בלב, כלומר שימת לב, ולא הבנה בלבד. "ה' אחד": שבעה רקיעים והארץ וארבע רוחות העולם בטלים אליו. ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" פירושו שכל העולמות, מעולם ועד עולם, נמשכים ממידת המלכות, שהיא בחינת "שם" בלבד. ומתוך התבוננות זו בא היהודי ל"ואהבת את ה' אלוקיך", אהבה שהיא ביטול. "את" לשון טפל: שיהיה טפל ובטל להוי' שהוא אלוקיך. "בכל לבבך", בשני יצריך: שימשיך גילוי אלוקות בתוך הלב, ובפנימיות הלב יבטל את רצונו. הדגש כאן הוא על המשכת הארת סובב בתוך ממלא. הלב הגשמי המוגבל הוא עצמו בחינת ממלא, ובתוכו מאיר האדם את ההכרה שהקדוש ברוך הוא אין סוף, וכל המציאות בטלה אליו. לשם כך נברא האדם: הנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה, אלא ירדה להמשיך גילוי אלוקות למטה בתוך הלב, מעט מעט, עד שיתהפך מקצה לקצה, והלב הגשמי עצמו יתפעל וימשך לדביקות בו יתברך. וזהו עניין "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". "קודשא בריך הוא" הוא בחינת קדוש ומובדל, סובב כל עלמין. "שכינתיה" היא בחינת השוכן ומתלבש, ממלא כל עלמין. והיחוד הוא שיהיה הקדוש המובדל שורה בתוך הלב, במציאות המוגבלת, ויתגלה "אני ה' לא שניתי" בנקודת הלב הגשמי. וזהו שאמרו בזוהר (פרשת תרומה, יש לעיין) על "ואהבת" ש"אהבה זו היא השכינה": המשכת הגילוי האין סופי בתוך מציאות הלב. השיעור נחתך בתחילת הביאור על "משכו בה בגדי קודש". הנקודה המרכזית אף שהקדוש ברוך הוא מחיה את העולמות בבחינת ממלא כל עלמין, המתאים עצמו לגדריהם, אין הוא נתפס בהם ומתפעל מהם כנשמה בגוף. שכן הוא עצמו בחינת סובב, קדוש ומובדל, והחיות המתפשטת בעולמות אינה אלא הארה ממידת מלכותו, שהיא בחינת "שם" בלבד, ולגביו העולמות אינם תופסים מקום כלל. ועבודת האדם בקריאת שמע ובאהבת ה' "בכל לבבך" היא להמשיך הארת סובב בתוך הלב, שהוא בחינת ממלא, עד שיתבטל הלב הגשמי עצמו לאלוקות. וזהו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, שלשמו נבראה הנשמה וירדה לגוף. עיקרי השיעור שלוש השאלות (דף פח): "ה' לי בעוזרי" משמע שיש עוזרים זולתו. "מסייעין לו" – מי המסייע? ולמה נאמר "לטהר" בפועל יוצא ולא "ליטהר"? ממלא ואינו נתפס: החיות המתלבשת בעולמות מתאימה עצמה לגדריהם, אך אינה מתפעלת מהם כנשמה המתפעלת ממקרי הגוף. וזהו "אם צדקת מה תתן לו", "אני ה' לא שניתי", ו"אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא". מלכות – בחינת שם: הוא עצמו סובב כל עלמין, והחיות שבעולמות היא הארה ממידת המלכות. המלכות כל עניינה לזולת ("שמלך שמו נקרא עליהם"), וכשם האדם הבטל לגבי עצמו, כך העולמות אינם תופסים מקום לגביו. שמע ישראל: "שמע" היינו השמעה בלב. "ה' אחד" – שבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות בטלים אליו. "ברוך שם כבוד מלכותו" – כל העולמות, מעולם ועד עולם, נמשכים מבחינת "שם" בלבד. "ואהבת... בכל לבבך": אהבה של ביטול ("את" לשון טפל), והמשכת גילוי סובב בתוך הלב, שהוא בחינת ממלא, מעט מעט עד שיתהפך הלב הגשמי עצמו. זהו יחוד קודשא בריך הוא (המובדל) ושכינתיה (השוכן), ו"אהבה זו השכינה" (זוהר, יש לעיין במקור).