לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי" #2 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי ואני אראה בשנאי" #2 - הרב יצחק מאיר וייס בפתיחה חוזר הרב יצחק מאיר וייס על עיקרי אות א׳: שאלות המאמר על "ה׳ לי בעוזרי" (וכי הקב״ה הוא אחד מן העוזרים?) ועל לשון חז״ל "הבא ליטהר מסייעין אותו" בלשון רבים; וביאור ההבחנה בין ממלא כל עלמין, הגילוי המותאם לחיות העולמות, לבין סובב כל עלמין, שאינו מושפע ואינו מתפעל מן העולם – שלא כנשמה בגוף, המתפעלת ממקרי הגוף. עבודת היהודי, ובפרט בקריאת שמע, היא לבוא לביטול מוחלט: לא רק שכל המציאות חיה בכוח אלוקי, אלא שגם כוח זה אינו תופס מקום כלל – ועל ידי זה מאיר הסובב בממלא, כלומר שבתוך כוחותיו הפנימיים והמוגבלים של האדם נולד הרגש הנובע מבחינת הסובב. זהו "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". באות ב׳ מבאר המאמר שבזמן הגלות אין עבודה זו מתגלה כראוי, ולכן נקראת כנסת ישראל "עקרה", כמו שנאמר "רני עקרה לא ילדה"; ולעתיד לבוא "כי חלה גם ילדה ציון את בניה". ומדגיש בעל השיעור את גדר ה"עקרה": אין פירושו שלא הגיעה אליה השפעה כלל, אלא שההשפעה מגיעה, ומסיבה מסוימת אין בכוחה להחזיקה והיא פולטת את הטיפה. וזה ביאור הדבר: בכל יום מברכים "ברוך אתה ה׳", שפירושו שתימשך בחינת הוי״ה – הגילוי האינסופי – בגילוי, בדומה למה שנתבאר באות א׳. ואף על פי כן אין הלב מתפעל כל כך. ואין לומר שהברכה לבטלה חס ושלום, שהרי באמת בכל יום ויום נמשך גילוי אלוקות למטה, "ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם". אלא שאין הגילוי נקלט ונתפס בקרב פנימיות האדם – "למטה מטה", היינו בתוך הלב – ולכן הוא בבחינת עקרה הפולטת את הטיפה. נמצא שהמניעה אינה בתהליך ההמשכה עצמו, אלא בגורם צדדי המונע מן הגילוי לחדור אל הלב. ומקשר זאת המאמר לחג הסוכות: "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". "אזרח" – מלשון "להזריח", שכן האל״ף כאן אינה אות השימוש (ולא כפי שנתבאר במקום אחר): מה שעתיד להזריח בישראל לעתיד לבוא בבחינת פנימיות, בזמן הזה עדיין "ישבו בסוכות" – גילוי אלוקות בבחינת סוכה ומקיף מלמעלה, ולא בבחינת פנימי. ומהי המניעה? הגוף ונפש הבהמית, הסובבים את הנפש האלוקית ומלבישים אותה, והם המונעים ומעכבים מבחוץ שלא יגיע האור וההמשכה לפנימיות הנפש; ואהבת ה׳ היא מסותרת ומכוסה בלבוש עב. ולכן בזמן הגלות הוא בבחינת "עיבור", ולעתיד – בבחינת "לידה" וגילוי. ודן בעל השיעור עם השומעים בשני המשלים, "עקרה" ו"עיבור": ומיישב בדרך אפשר, שמאחר שכל עניין ה"לידה" הוא שהסובב יבוא לידי ביטוי בעולם הגלוי של האדם, הרי אהבה מסותרת שאינה באה לידי גילוי שקולה במידה מסוימת לעקרה – אף שבפנימיות נמשכות המשכות, והוא בבחינת עיבור. ועל זה נאמר "למען דעת כל עמי הארץ": "עם הארץ" הוא הגוף ונפש הבהמית, ו"דעת" – מלשון "ויודע בהם את אנשי סוכות", שתרגומו לשון שבירה. כלומר שבירת הגוף ונפש הבהמית ובטולם באה דווקא על ידי המשכת הדעת ממש, הידיעה האלוקית – "כי ה׳ הוא האלקים אין עוד". וזהו גם "אלקי האלקים": שם אלקים הוא בחינת צמצום, המעלים ומסתיר, וממנו נמשכת מציאות הגוף ונפש הבהמית; ואילו בגילוי בחינת "אלקי האלקים", השולט על שם אלקים, נשברים ונקרעים כל המסכים המבדילים, ונמשך הגילוי בלי מניעה – עד שלא יהיה עוד בבחינת הסתר והעלם, "אין עוד מלבדו". ובזה נקשר העניין לשמיני עצרת, כפי שיתבאר בהמשך המאמר.