לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי" #3 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, דרושים לשמיני עצרת, "ה׳ לי בעוזרי" #3 - הרב יצחק מאיר וייס תקציר השיעור תחילה חזר בעל השיעור על השאלות שבתחילת המאמר: מיהם ה"עוזרים" בלשון רבים, והרי הקב״ה הוא העוזר. התשובה תתבאר בהמשך המאמר: העוזרים הם קיום המצוות. ההקדמה לכך היא עניין ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין: ממלא הוא הארה אלוקית המותאמת לגדרי הבריאה. סובב הוא מה שלמעלה לגמרי מגדרי הבריאה, ומצדו כל המציאות בטלה בתכלית. היהודי מחבר ממלא וסובב: אהבת ה׳ הנוגעת בנקודת לבו ומביאתו לביטול מוחלט היא הרגשת הסובב בתוך עולם הממלא. אלא שבזמן הגלות הגוף והנפש הבהמית, "לבוש שק", מעלימים. ולכן אף שבקיום המצוה ובאמירת "ברוך אתה" נמשכת המשכה של סובב בגילוי, היא אינה מאירה בנקודת הלב. בסוכות מאירה המשכה זו בגילוי בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת היא נמשכת בפנימיות. "עצרת" לשון קליטה: כעניין הטיפה הנקלטת ומולידה, כך הגילוי נקלט ובא לידי "לידה", כלומר השגה בנפש. והפכו "עקרה", שישראל נקראים כך מפני שהגילוי שבמצוות אינו נקלט בהם. והביא בעל השיעור מאמר קצר אחר שבו נאמר שבשמחת תורה מאיר "מאן דלאו סתים", גילוי בלי העלם הגוף והנפש הבהמית. "שמיני", מספר שמונה, הוא בחינת בינה, והבינה היא "אם הבנים שמחה". "זמן שמחתנו" נאמר בלשון רבים, לפי שיש שתי שמחות: "ישמח ה׳ במעשיו" ו"ישמח ישראל בעושיו". שמחה מלמעלה למטה היא גילוי ההעלם. כמשל המלך, שדרכו להסתתר בחדרי חדרים, ובזמן שמחתו הוא מתגלה לכל. וזה מה שתיקנו בתפילת יום טוב: "אתה בחרתנו... ותתן לנו", שבה אנו מספרים את גילוי אהבת ה׳ וקירובו. שמחה מלמטה למעלה היא הקליטה אצל המקבל, כעניין "והאופנים ברעש גדול", מפני חידוש הגילוי שמשיגים. כך כשהאדם מתבונן בגודל החסד שבחר בנו מכל העמים, השמחה מתחזקת בלבו, ויוצא מגדרו. והחידוש שביום טוב הוא לא רק לגבי העלם הנפש הבהמית שבגלות, אלא גם לגבי עבודת כל השנה. במשך השנה עיקר הוא העבודה, "עבדו את ה׳ בשמחה", והשמחה גנוזה בה והיא שמחה של מצוה. ואילו ביום טוב השמחה עצמה היא העיקר. על כך נאמר "בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו": "נהר יוצא מעדן" הוא הבינה, ששמו "יובל". ה"בנים" הם תורה ומצוות, בחינת ז״א. בינה היא "עלמא דאתכסיא" וז״א "עלמא דאתגליא", "והנגלות לנו ולבנינו". לכן במשך השנה השמחה גנוזה בעבודה. וזהו "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (על פי הזוהר): אין לנו נגיעה בשמחה של האם לבדה, אלא בשמחה של מצוה, כפי שהיא מתלבשת בבנים. ואף שעיקר פירוש הזוהר הוא לעניין ההשגה, שייך הדבר גם לשמחה. אך בשלושה רגלים מתגלה "האם" עצמה: "בנהר יעברו", בנהר עצמו, ו"שם נשמחה בו", בו ממש. כי בבינה מתגלה עתיק, ואור אין סוף ממש מאיר בה. ובפרט חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו", ושמחתו גדולה יותר (ובמאמרים אחרים: יותר אף משמחת פסח), מפני שהוא בא לאחר התשובה של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, והתשובה שייכת לבינה. בסוכות השמחה שמלמעלה למטה היא בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת נקלט הגילוי בפנימיות, "כחתן יוצא מחופתו", מן המקיף אל הפנימיות. ומיושבת בזה סתירה לכאורה: בפרדס מבואר שהשמחה היא בינה, ובזוהר שהיא "כנסת ישראל", היינו מלכות. אלא שהשמחה שמלמעלה למטה היא מבינה, והשמחה שמלמטה למעלה היא מן המלכות, מקור נשמות ישראל, בחינת כלה. ושתיהן מתחברות: "ישמח ישראל בעושיו, ישמח ה׳ במעשיו". ובסיום הדגיש בעל השיעור שעבודת היהודי היא להמשיך את המקיף דבינה בפנימיות: לעורר אהבה לאלוקות שמצדה העולם בטל לגמרי. וזה נקלט דווקא בשמיני עצרת. הנקודה המרכזית הגילוי האלוקי של סובב כל עלמין, הנמשך במצוות, אינו מאיר בנקודת הלב בזמן הגלות מחמת העלם הגוף והנפש הבהמית. ביום טוב מתגלה בינה עצמה, "אם הבנים שמחה", ובה מאיר עתיק ואור אין סוף ממש, עד שהשמחה עצמה נעשית העיקר ולא רק גנוזה בעבודה. בסוכות, שלאחר התשובה, גילוי זה הוא בבחינת מקיף, ובשמיני עצרת, לשון קליטה, הוא נקלט בפנימיות. וכך מתחברות השמחה שמלמעלה למטה (בינה) והשמחה שמלמטה למעלה (מלכות, כנסת ישראל). עיקרי השיעור ממלא וסובב: היהודי מחברם באהבה המביאה לביטול. בגלות המשכת הסובב שבמצוות אינה נקלטת בלב, ובסוכות היא מאירה כמקיף (דף פח עמ׳ ד׳; יש לבדוק מול הדפוס). עצרת לשון קליטה: בשמיני עצרת הגילוי נקלט בפנימיות ובא לידי "לידה", היפך "עקרה". שתי שמחות: מלמעלה למטה, גילוי כמלך בשמחתו ("אתה בחרתנו... ותתן לנו"); ומלמטה למעלה, קליטה שמוציאה מן הגדר ("והאופנים ברעש גדול"). יום טוב לעומת כל השנה: במשך השנה השמחה גנוזה בעבודה ("שלח תשלח את האם"), וברגלים האם עצמה מתגלה, "בנהר יעברו ברגל, שם נשמחה בו". סוכות ושמיני עצרת: שמחת סוכות גדולה מפני שבאה לאחר התשובה; בסוכות היא מקיף ובשמיני עצרת פנימיות. והשמחה היא בינה מצד הגילוי ומלכות מצד הקליטה.