כולל תפארת לוי יצחק יום ג׳ ג׳ סיון תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

תיאור

סיכום השיעור – פרשת נשא | מסכת תענית | שולחן ערוך הרב סימן שב | דרך מצוותיך א. חומש – פרשת נשא שלוש מחנות, וידוי ותשובה: מה שבפה ומה שבלב שיעור זה עוסק בשני עניינים מרכזיים בפרשת נשא: דיני שלוש המחנות ושילוח הטמאים, וחידוש הצמח צדק בעניין הוידוי כ"מעשה" הפועל כפרה. הנקודה המרכזית: הפסוק "והתוודו את חטאתם" מצווה על וידוי שבפה ואינו מזכיר תשובה שבלב. שואל הרבי – וכן הרמב"ם ביד החזקה – מדוע? ומבאר: תשובה היא עניין פנימי שכל אחד לפי דרגתו ואינה ניתנת לכימות, ואילו הוידוי הוא המצווה המדויקת הניתנת לביצוע. מוסיף אדמו"ר הצמח צדק: ברגע שאמר אדם בפיו "אשמנו בגדנו" – זה נחשב "מעשה" ממש, ופועל כפרה כמעשה גמור. שלוש מחנות: הצרוע – משולח מחוץ לכל המחנות; הזב – אסור במחנה לוויה ושכינה; הטמא לנפש – אסור רק במחנה שכינה (מסכת פסחים דף סז). וידוי ללא תשובה מפורשת: תשובה היא עניין שבלב, כדוגמת רבי סעדיה גאון שחזר בתשובה מדי יום לפי עליית דרגתו. חידוש הצמח צדק: "בגדנו" – האדם קיבל מה' כח לעבודתו ושימש בו לדבר אחר. ברגע שאמר את הוידוי בפה, נחשב כמעשה תשובה ואינו נענש בגיהנום ובכף הקלע. ב. גמרא – מסכת תענית דף כז עמוד א' מעמדות, עשרים וארבע משמרות ועיקר השירה שיעור זה עוסק בסוגיית המעמדות: מדוע נתקנו, כיצד התפתחו עשרים וארבע המשמרות, ומה דין שירת הלוויים בעת הקרבן. הנקודה המרכזית: "איך קורבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?" – ומכאן תקנת הנביאים הראשונים לעשרים וארבע מעמדות. נחלקו תנאים: לדעת רב יהודה אמר שמואל – עיקר שירה בפה, הכלי אינו אלא ליווי; לדעת רבי שמעון בן אלעזר – עיקר שירה בכלי, ולכן דוקא כהנים ולוויים מנגנים שהכלי עצמו קדוש ומעכב. תולדות המשמרות: משה תיקן שמונה; שמואל הנביא הכפיל לשישה עשר; דוד השלים לעשרים וארבע – "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים" (דבה"י א כד). נפקא מינה במחלוקת: לשיטת "עיקר שירה בפה" – הכל כשרים לשיר אף פסולים; לשיטת "עיקר שירה בכלי" – דוקא כהנים ולוויים, שלכלי יש קדושה עצמית. חצי המשמר ביריכו: חצי המשמר עלה לירושלים לעבודה, וחצי ירד ליריכו הסמוכה להכין מים ומזון לאחיהם. ג. שולחן ערוך הרב – סימן שב (דף שפ"ד), סעיפים יח–כב כיבוס, ניגוב ושרייה בשבת שיעור זה עובר על הלכות כיבוס בשבת: עתית על בגד, שרייתו זהו כיבוסו, הבדל בין כלי עור לבגד, וניגוב ידיים. הנקודה המרכזית: "שרייתו זהו כיבוסו" – הנחת בגד במים ללא שכשוך כבר נחשבת כיבוס מדאורייתא. אולם כשהמגע עם המים הוא "דרך לכלוך" ולא דרך ניקיון – אין שם כיבוס כלל. בכלי עור אין איסור כיבוש מן התורה. סעיף יח: עתית עם ממשות הנושרת כפירורים – דומה לתוכן ואסורה; אם אין אלא מראה בלבד ומגרד לבטלה – מותר מדברי סופרים. סעיף יט: מותר לשכשך נעל במים – אין כיבוש באור; אך אסור לשפשף נעל בנעל בתוך מים – שזהו קיבוש גמור. סעיפים כ–כב: בגד נקי שנתן עליו מים מועטים – יש מקילים, ויש חולקים (פסיק רישיה). יראי שמים יחמירו. מותר לנגב ידיים במגבת שכן זה "דרך לכלוך"; ולכתחילה טוב שלא לקחת תינוק בחיקו בשבת ללא חיתול. ד. דרך מצוותיך – כוח האותיות ועליית הדיבור שורש האותיות מבחינת חיה, עלייתן על ידי מלאכים ושינוי הרצון בתפילה שיעור זה מבאר את פנימיות עניין הדיבור לפי דרך מצוותיך של הצמח צדק: שורש האותיות בנפש, עלייתן על ידי מלאכים, וכוח התפילה לשנות רצון עליון. הנקודה המרכזית: האותיות שמוציא האדם בפיו שורשן בבחינת חיה שבנפש – למעלה מן השכל – כפי שתרגם אונקלוס "לנפש חיה" כ"לרוח ממללה". הדיבור עצמו גשמי, ועלייתו למעלה נעשית על ידי מלאכים המזדככים ומרימים את האותיות עד לבחינת כתר. משם נמשך רצון חדש, ועל כן תפילת ישראל יכולה לפעול "יהי רצון" ולשנות את הרצון הקודם – שכן רצון הוא "לבוש" הניתן לשינוי על ידי מי שקרוב למלך. שורש הדיבור: כשאדם מדבר אינו חושב כיצד להפעיל לשון ושפתיים – האותיות נמשכות מבחינת חיה שבנפש ומניעות את המוצאות מאליהן (ספר יצירה: "קבען בפה"). עליית הדיבור על ידי מלאכים: המלאך מקבל את אותיות הדיבור, מכלילן באותיות שלו, ומעלה אותן מדרגה לדרגה עד לכתר – שמשם נמשך רצון חדש (זוהר פרשת בשלח; הקדמת הזוהר). שינוי הרצון בתפילה: הצמח צדק מבאר: רצון הוא "לבוש" – חיצוני לעצמות. כשם שמשרת קרוב למלך מבקש שינוי לבוש, כך ישראל – "חלק אלוק ממעל ממש" – יכולים לומר "יהי רצון מלפניך" ולהמשיך רצון חדש לרפואת החולה, שב"כתר" הרחמים פשוטים. דבר זה שייך דוקא בישראל ולא בגויים שאין להם קרבה פנימית זו.