תורה אור, פרשת בראשית "צאינה וראינה וגו'" - הרב יוסף יצחק אופן

תורה אור, פרשת בראשית "צאינה וראינה וגו'" - הרב יוסף יצחק אופן תקציר השיעור המאמר נסוב על הכתוב "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג, יא), שדרשוהו חז״ל: "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש" (תענית כו, ב – לאמת בפנים). ומבאר מגיד השיעור מדוע בית המקדש נקרא דווקא "שמחת לבו": לפי שעבודת הקרבנות שהיתה בו עניינה כעניין התפילה, שהיא "עבודה שבלב" ("ולעבדו בכל לבבכם – איזוהי עבודה שבלב, זו תפילה"), ובפרט תפילה בציבור בבית הכנסת הנקרא "מקדש מעט" – והיא שמחת לבו של הקדוש ברוך הוא. יסוד המאמר הוא משל הלב שבגוף האדם: כנסת ישראל נקראת "לב", והלב הוא הנותן חיות לכל האיברים – הדם יוצא מן הלב דרך הגידים והעורקים עד קצה הגוף ואף לציפורני הרגל, וחוזר ומתכנס אל הלב (שני חללי הלב, שבאחד מתכנס הדם ומן השני יוצא). כנגד זה בעבודת האדם: התקשרות הניצוץ האלוקי בקדוש ברוך הוא באהבה היא בחינת כינוס הדם אל הלב, וזהו עניין קריאת שמע – העלאה והתכללות בבחינת שבע המידות, מבחינה שלמעלה מן הזמן ("בסקירה אחת", בחינת סובב שלמעלה מהתחלקות). ופסוקי דזמרה שלפניה הם ההכנה לכך, שכל מזמור מעלה ומכנס איבר אחר אל הלב (כמבואר בכתבי האריז״ל – לאמת בפנים). אחר העלאת הרצוא שבקריאת שמע בא השוב וההמשכה: "ברוך אתה" שבשמונה עשרה הוא לשון המשכה, וכן תלמוד תורה וקיום המצוות – המשכת הגילוי מלמעלה למטה, כדם הנמשך מן הלב אל האיברים (והוא עניין יחוד או״א, חכמה ובינה הנמשך אל המידות). וכשם שכל עוד סיבוב הדם מן הלב לאיברים ובחזרה תקין האדם בריא, וכשיש קלקול וסתימה נפסק הקשר וצריך רפואה – כך בעבודה: התפילה נותנת כוח למעשה בכל מה שאדם עושה במשך היום, ובלבד שיהיו מעשיו לשם שמים; וכשחס ושלום יש קלקול, הרפואה היא על ידי התשובה, הממשכת אור ממקום נעלה שלמעלה מכל ההשתלשלות – בחינת "אור חדש" המתחדש מדי חודש. מכאן מבאר את החילוק בין תפילה לתורה: תפילה היא שמחה, ותורה היא תענוג – ותענוג למעלה מן השמחה. ועל דרך משל הטיפה, שדווקא הטיפה הגשמית ממשכת מעצם התענוג שבנפש, כך התורה דווקא בירידתה ובהתלבשותה בגשמי ("עשייה") ממשכת את העצמות ואור חדש – וזהו "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), שענייני העולם שתחת השמש אין בהם כוח מתחדש, אבל התורה למעלה מן השמש וההשתלשלות ולכן ממשיכה אור חדש. וביאר עניין ה"חידוש": מה שנמשך רק על ידי צמצום והקו אינו חדש ממש, שכבר היה כלול בו; ואילו מה שנמשך מלמעלה מן הקו הוא "חדש ממש" – בחינת "ממעמקים קראתיך" (תהלים קל, א), "מאוד עמקו מחשבותיך" (תהלים צב, ו). על יסוד זה מבאר את כפל קרבנות הנשיאים: אף שנכתבו שווים, הוכפלה הפרשה שתים עשרה פעמים לפי שכל נשיא המשיך אור אחר – האותיות (הכלים) שוות, אך האור שבתוכן שונה (ונרמז ב"שלשים ומאה משקלה" של קערת הכסף, בגימטריא ה׳ פעמים שם הוי׳ – לאמת בפנים). וזהו "צאינה וראינה": הנשמות יוצאות ממדרגת גן עדן להתלבש בעולם הזה, לפי שדווקא בעשייה הגשמית נמשך האור החדש. "במלך שלמה" – "מלך שהשלום שלו": על ידי ההמשכה שלמעלה מן ההשתלשלות מתחברים שני הפכים (משפיע ומקבל, אש ומים), כעניין "עושה שלום במרומיו" (מיכאל שר המים וגבריאל שר האש), שאין האחד מבטל חברו מחמת הארה נעלית הנמשכת משניהם – בחינת מלכות דאין סוף ששורשה בכתר. ומכאן גם שהמצוות שורשן למעלה מן ההשתלשלות (בכתר), ועל דרך משל הכתר העשוי אבנים טובות שהן בחינת דומם ונעשות תכשיט על הראש ולמעלה מן הראש – כך דווקא על ידי בירור הגשמי (מבחינת קליפת נוגה) שהוא בטל, נעשה מן המצוות בחינת "כתר", וזהו דבר הפלא שהגשמי בטל ונעשה נעלה מן השמש וההשתלשלות. ולבסוף מחבר את הדברים אל הפרשה. "ביום שמחת לבו – בנין בית המקדש", שבהקרבת הקרבן (עניין ההעלאה ובירור קליפת נוגה) נעשית "שמחת לב" שהיא פנימיות הלב, ועל ידה המ״ן (אתערותא דלתתא) ממשיך מ״ד מבחינת סובב כל עלמין אל ממלא כל עלמין בבחינת מלכות. ובזה מבאר את מדרש הפרשה על "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו) – משל המלך הכועס על האדריכל שבנה בניין שאינו מכוון: ה"לב" הוא האדריכל, בחינת מלכות, והעצבות היא שבלא אתערותא דלתתא אין נמשך גילוי הסובב אל הממלא שבמלכות – ממש כקלקול בסיבוב הדם מן הלב אל האיברים. ולכן בפרשת נח, אחר הקרבת הקרבן נאמר "ריח ניחוח", שחזרה והומשכה בחינת ה"שוב". הנקודה המרכזית בחינת ה"לב" היא יסוד כל עבודת ה׳: כנסת ישראל ומידת המלכות נקראות "לב", וכשם שבגוף נמשך הדם מן הלב אל האיברים וחוזר אליו, כך בעבודת הנפש יש העלאה (רצוא, קריאת שמע) והמשכה (שוב, שמונה עשרה ותורה ומצוות), והמשכה זו נותנת חיות לכל מעשי האדם כשהם לשם שמים. ותורה נעלית מתפילה, שהתפילה שמחה והתורה תענוג, ודווקא בהתלבשות התורה והמצוות בגשמי העולם הזה נמשך העצמות ואור חדש שלמעלה מן ההשתלשלות – בחינת "מלך שהשלום שלו". ועל פי זה מתבאר "ויתעצב אל לבו" שבפרשה: שבהעדר אתערותא דלתתא נמנעת המשכת הסובב אל הממלא במלכות, כקלקול בסיבוב הדם שבלב, ותיקונו בהעלאת הקרבן ("שמחת לבו") המשיבה את ה"ריח ניחוח".