מאמר ״אני לדודי ודודי לי״ תשל"ב #3 - יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב - הרב יעקב גולדשמיד

מאמר ״אני לדודי ודודי לי״ תשל"ב #3 - יום ד' פ' שופטים, אור לאדר"ח אלול ה'תשל"ב - הרב יעקב גולדשמיד פותח השיעור בשני ביאורי הצמח צדק שהביא הרבי בטעם תקיעת השופר בחודש אלול. הביאור הראשון: התקיעה מעוררת יראה, ותקיעת אלול מעוררת יראה תתאה ואילו תקיעת ראש השנה מעוררת יראה עילאה – וכסדר הרגיל, שכדי לבוא ליראה עילאה יש להקדים את היראה תתאה. הביאור השני: בראש השנה יש להמשיך בחינת *מקיף* לתיקון הפגמים, ואין המקיף נמשך אלא על ידי ביטול (שלא כמו הכוחות הפנימיים הנמשכים על ידי תורה ומצוות), והביטול בא על ידי החרדה שבתקיעת השופר דאלול, שבכוחה מגיעים לראש השנה עם המשכת המקיף. על ביאור זה מקשה הרבי: אם תקיעות ראש השנה נעלות יותר, מדוע צריך שהביטול יבוא דווקא באלול? והרי אף בראש השנה עצמו תוקעים, והתקיעות מעוררות חרדה וביטול, ומהם יומשך המקיף. ליישוב הדבר נכנס הרבי לעצם הסוגיה, לבאר מפני מה שתי התקיעות הן שתי דרגות. החילוק בין שתי היראות מבואר בתניא ובכמה מקומות. *יראה תתאה* באה מהתבוננות בגדולת הבורא כפי שהוא מהווה, בורא ומחיה את העולמות; ומאחר שההתבוננות עצמה מניחה שיש עולם, ממילא אף המתבונן קיים במציאותו, ואין הביטול העולה ממנה אלא *ביטול היש* – אני קיים אך בטל אליו יתברך. ואילו *יראה עילאה* באה מהתבוננות בדרגה שכל העולמות כלא חשיבי לגביה, ״כולא קמיה כלא חשיב״, ״כאין ואפס ממש״, והביטול העולה ממנה הוא *ביטול במציאות*. וכאן עמד בעל השיעור על דקות חשובה: לכאורה שתי הדרגות באות על ידי התבוננות, אך אין הדבר מדויק. שהרי כל התבוננות היושבת על כוח השכל תיעצר בשלב מסוים, שכן השכל תופס את מציאות העולם וחש בה, ואין בו תנועה שכלית להכיר שאינו קיים. יכול השכל להכיר שיש כללים שלמעלה מתפיסתו ושהוא מחויב להם, אך אינו יכול לקבל את ביטול עצמו. לפיכך ההתבוננות שביראה עילאה אינה אלא שלב שני, לאחר שקדם לה דבר המעורר את האדם להתבטל – והוא הגילוי מלמעלה. וזהו שנאמר ״ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה״ – שהיראה העילאה אי אפשר לבוא אליה על ידי התבוננות בלבד, אלא על ידי גילוי מלמעלה הנמשך דווקא על ידי המצוות; וכבר נתבאר בתניא שהיראה צריכה גורם חיצוני המביא אליה. על יסוד זה מבאר הרבי את החילוק בין הזמנים עצמם, עוד קודם שמדובר בפעולת התקיעה. באלול ״המלך בשדה״ – המלך נמצא בעולם ואינו מתגלה בהדרת מלכותו, ואין נרגשים גדולתו ורוממותו; ומאחר שאין כאן גילוי מלמעלה, אין האדם מגיע אלא ליראה תתאה, ואף היא תלויה בהתבוננותו שלו. ואילו בראש השנה ״המלך בהיכל מלכותו״, שאז מתגלה כמלך בכל הדרו, ונרגשת רוממותו והיותו מובדל, ומאירים גילויים מבחינת אין סוף שלמעלה מן העולמות – ומזה יראה עילאה. נמצא ששני המצבים הם במלך אחד, אלא שבזה הוא מתגלה ובזה אינו מתגלה, ובהתאם לכך משתנה אופן הביטול. בהערה 24 (מן הסידור) הובא ש*יראה חיצונית* היא יראה תתאה, כפחד מפני מלך גדול ונורא, ואילו *יראה פנימית* היא יראת בושת, כבושה שלפני אדם גדול בדורו וצדיק. ולכאורה משמע מזה שכל עניין המלך שייך ליראה תתאה, שהרי ״אין מלך בלא עם״, ובהכרח שהעם תופס מקום כלפי המלך; ואילו יראה עילאה עניינה ביטול לפני מי שאינו תלוי בזולתו כלל, בדוגמת הביטול לצדיק, שהצדיק צדיק מצד עצמו ולא מחמת חסידיו. ומכל מקום הובא מספר המאמרים (תרס״ח) ש״יראת המלך היא יראה עילאה, כי לגבי גדולתו ורוממותו של המלך אינו תופס מקום כלל וכלל, כי הוא מובדל בערך לגמרי״ – ובעל השיעור העיר על עדינות היחס בין המקורות בזה. מכאן עולה שאלה נוספת: אם בראש השנה מצד עצמו מאיר בגילוי מבחינת אין סוף שלמעלה מן העולמות, למה הוצרכו לתקוע בשופר? ומשיב הרבי ביסוד עמוק: *הזמן הוא בגדר עולם*. אין הזמן יכול לפעול ביטול שלמעלה מן העולם, שהרי הוא עצמו מציאות מוגדרת – היה ואיננו, יבוא ויחלוף. לפיכך הגילוי דאין סוף כפי שהוא קדוש ומובדל מן העולמות אינו נמשך אלא על ידי המצווה, ״אשר קדשנו במצוותיו״ – שבה מתלבש הרצון העליון שקדם לעולם, אף שהוא רצון המתבטא בזמן מסוים. ומאחר שתקיעת שופר בראש השנה מצווה היא, על כן היראה והחרדה שמן השופר דראש השנה הן יראה עילאה, ביטול בתכלית. ומכאן מוסיף הרבי ומשלים את הצד השני: תקיעת שופר דאלול אינה מעוררת אלא יראה תתאה, לא רק מפני שזמנו של אלול אינו מבטא את גדולת המלך (״המלך בשדה״), אלא אף מפני שאין בה גדר מצווה ואין מברכים עליה ״אשר קדשנו במצוותיו״ – וממילא אין היא ממשיכה גילוי מלמעלה, ואין היראה שממנה אלא ביטול היש. נמצא ששני הפרטים – מצב הזמן ואופן הפעולה – פועלים יחדיו. ואף על פי כן, מדגיש הרבי, היראה תתאה דאלול היא הקדמה והכנה הכרחית ליראה עילאה דראש השנה, שאין הדבר הולך בדילוגים; ומי שבא לראש השנה בלא הקדמת עבודת אלול, אין בכוחו להגיע ליראה עילאה. אלא שכאן מתעוררת קושיה: כלל הוא בחסידות שהמעבר מיראה תתאה ליראה עילאה מחייב אהבה באמצע, וכסדר ״דחילו ורחימו, רחימו ודחילו״ – יראה תתאה, אהבה זוטא, יראה עילאה, אהבה רבה. והיכן נמצאת האהבה בסדר שבין אלול לראש השנה? ומיישב הרבי, בחידוש נאה, מתוך פרטי המשל שבלקוטי תורה גופא: המלך שבשדה ״מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם״ – ובזה עניין האהבה. עצם היציאה לקראת המלך, שאדם עוזב את סדר יומו הרגיל ויוצא לקבל פניו, שייכת ליראה תתאה; ומה שהמלך מקבלם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות הוא הגילוי מלמעלה, ובו שתי הדרגות שבאהבה, ״כמים הפנים לפנים״ – שהאהבה מתעוררת מלמעלה תחילה, ובשיתוף פעולה מצד האדם; ולאחר מכן הולכים אחריו להיכל מלכותו, היא היראה עילאה דראש השנה. בסיום הקטע עמד בעל השיעור על דרכו של הרבי בפירוק המשל של אדמו״ר הזקן לגורמיו והכנסת דיוקים בלשונו, כדרכו בפירושי רש״י, וציין שבמאמרי אלול תמיד עולה חידוש נוסף. עם זאת הודגש שעדיין לא נשלם היישוב, ולא באנו אלא בהתחלת הביאור.