כולל תפארת לוי יצחק יום חמישי כ״ח אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום חמישי כ״ח אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ חומש – פרשת האזינו הנקודה המרכזית: שירת האזינו, על אף שיש בה עליות ותוכחות, נחשבת שירה אחת שלמה מתחילתה ועד סופה, ולכן אין להיתקע בקטעי הקושי אלא לקבלה כמכלול אחד. מטעם זה על האדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. "כי לא כצורנו צורם": רש״י – הצלחת האויב אינה מכוחו אלא מפני שהקב״ה מסגירם; הרבי מוסיף שאין לגוי שליטה על יהודי מצד עצמו, שהרי נשמתו חלק אלוק ממעל ממש. הרבי הריי״צ: אין להצדיק את הקב״ה יותר מדי; גם באמצע תוכחה יש להמשיך ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו". משל השיר של הגנרל השבוי מלמד שיש לראות את השירה — כעליותיה וירידותיה — כדבר אחד שלם. גמרא – חגיגה כ״ב, א׳ הנקודה המרכזית: הגמרא דנה בגזירת חכמים שלא להטביל כלי בתוך כלי לקודש משום חשש חציצה, ומבררת שגם קבלת טהרות ועדות מעם הארץ נסמכת על שיקול "משום איבה" — כדי שלא ינותק מן הציבור. מחלוקת אם טעם הגזירה הוא חשש חציצה ממש או גזירה שמא לא יהיה מים כשיעור "שופרת הנוד". רבי יוסי: מקבלים יין ושמן למקדש מעם הארץ משום איבה, שלא יפרוש ויקים במה לעצמו (השוואה לעניין אהבת ישראל). חילוק הריף בין עם הארץ החשוד בעבירה לבין עם הארץ שאינו בקי בדינים אך זהיר במצוות. הלכה – רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ב הנקודה המרכזית: הרמב״ם קובע ששלמות התשובה היא שהקב״ה "יעיד עליו... שלא ישוב לזה החטא לעולם", ולכאורה הדבר נועל את הדלת בפני מי שיודע בנפשו שעלול להיכשל. מתבאר שהעדות מתייחסת למצבו הנוכחי של השב דווקא, ואינה שוללת ניסיון אחר לגמרי בעתיד. חילוק בין עצם מעשה התשובה (עזיבה, חרטה, וידוי) לבין ניקיון מוחלט מן החטא. אדמו״ר הזקן: "סלח לנו... כי חטאנו" — דווקא על ידי החטא זכינו לעורר את התשובה. מצוות רבות ניתנו כדי שוודאי יקיים אדם אחת מהן לשמה ובכך יזכה (וכפי שדוד צמצם למ״ג, וחבקוק ל"צדיק באמונתו יחיה"). חסידות – תניא, שער היחוד והאמונה, פרק י״ב (עמ׳ 176) הנקודה המרכזית: מידותיו של הקב״ה הן אחדות פשוטה עמו ממש; מה שנקרא "מידות" הוא רק ביחס לנבראים המקבלים דרכן השפעה. כדי שהמידה תצא לפועל ותברא, היא מוכרחת להתלבש באותיות — עשרה מאמרות — ומכאן ההבחנה בין אותיות המחשבה (עולמות נעלמים) לאותיות הדיבור (עולמות נגלים). עשרים ושתיים אותיות בלבד הן שורש כל הבריאה; ריבוי הצירופים (מב׳ אותיות – 2 מילים, מג׳ – 6, מד׳ – 24, וכו׳) מסביר כיצד מעשרה מאמרות בלבד נברא ריבוי הנבראים. בלשון הקודש דווקא, בשונה משאר לשונות, צורת האות בכתב עצמה רומזת על סוג ההמשכה הרוחנית הנמשכת ממנה. האותיות העליונות נעלות מחכמת הנבראים עצמה, שהרי מהן נברא השכל והנשמה גופא (יש לוודא ניסוח מדויק מול המקור הכתוב).