כולל תפארת לוי יצחק יום שני כ״ה אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ

כולל תפארת לוי יצחק יום שני כ״ה אלול תשפ״ו - הרב שמואל רבינוביץ *חלק א: חומש — בירור ניצוצות ושירת האזינו כמקשה אחת* תקציר: בשיעור זה נעמיק בביאור עניין פיזור ישראל בין האומות ובביאור הפלא שבקריאת שירת האזינו "שירה" אף שרובה דברי תוכחה. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' של בירור הניצוצות בגלות, בין עבודת היחיד לכלל ישראל. קושיית הרבי: מדוע נקראת שירת האזינו "שירה" הרי עיקרה דברי תוכחה? ביאור הרמב"ן: ישראל תמיד יאמרוה בשיר וזמרה אף בעת צרה, ולכן נכתבה השירה בצורת שירה (הפסקים במקומות הנעימה). הוכחת הרבי מלשון הרמב"ם: אף שחילקו את קריאת השירה לשש שבתות, היו חוזרים ומתחילים אותה מיד לאחר סיום החלק האחרון – מוכיח ששירת האזינו מקשה אחת, ואין החלק המסוים הנקרא בכל שבת דבר נפרד מכל השירה. מקבילה בין שישה חלקי השירה לששת ימי בראשית: יום ראשון ("לה' הארץ ומלואה" – קניינו של הקב"ה בעולם) כנגד פרק א (קניין הקב"ה והתורה שנתן לישראל, "הוא עשך ויכוננך"); יום שני ("גדול ה' ומהולל מאוד") כנגד פרק ב ("בהנחל עליון גויים" – ייחודם וריבוי החסדים שנעשה עם ישראל דווקא). *חלק ב: גמרא — שמירה לחצאין (מסכת חגיגה, דף כ ע"א; לוודא במקור)* תקציר: נעיין בסוגיית "שמרתיה מדבר המטמא ולא מדבר הפוסל", ונבחן כמה פרטים ודקויות בעניין תלות הטומאה בכוונת דעתו של השומר, בין שמירה גמורה להיסח הדעת חלקי. מעשה בסל ובמגריפה: המניח סל תאנים ובתוכו מגריפה, ולבו היה על הסל ולא על המגריפה (שהיסח דעתו ממנה) – הסל טהור והמגריפה טמאה; ונתבאר ש"אין כלי מטמא כלי", ושהתאנים הנוגעות במגריפה נפסלות (מדבר המטמא) אך אינן מקבלות טומאה חמורה יותר (מדבר הפוסל). מעשה בשתי נשים ("הרגתיה בטהרה ולא היה בליבי לשומרה"): אף שהאישה הייתה בטוחה שהכל כשורה, הרגישה תחושה עמומה שהביאה אותה לשאול, ובבירור רבי ישמעאל התגלה חשש טומאה אמיתי (מגע חבל שנגעה בו נידה); ומכאן דרש רבי ישמעאל "כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים בליבו לשומרו טהור, ואין בליבו לשומרו טמא" – שהתחושה הפנימית ("בליבו") היא קנה מידה ממשי למצב הטומאה, אף כשאין בה ביטוי מודע. מחלוקת רבי אליעזר בר צדוק ורבי יונתן בן אמרם: בגדים שנתחלפו במרחץ – טמאים, שכן כל אחד סבור שחברו עם הארץ ומסיח דעתו; ובגדי שבת שהתחלפו בבגדי חול – טמאים אף לרבי יונתן, מפני שבגדי שבת משתמרים ביתר קפידה, מה שאין כן במפרחת/סודר שנפל ונשאר בהשגחת הבעלים, שנשאר טהור כל עוד לא נאמר "לכו ואני אבוא אחריכם" (שאז מסיח דעתו). פועלים וחמורים הנושאים טהרות: כל עוד לא הפליגו ההרחקה של תודעת השמירה (ואמר "לכו ואני אבוא אחריכם"), נחשב הדבר כמשמר, אף שהמשמר עצמו אינו רואה את החפץ ממש – ללמד שהשמירה תלויה בדעת ולא רק בקרבה פיזית. *חלק ג: הלכות ראש השנה* ראש השנה שחל בשבת ולא הזכיר שבת: אם סיים את הברכה בלא הזכרת שבת (לא באמצע ולא בסיום), יחזור ויאמר "מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון"; ואם נזכר תוך כדי דיבור מיד לאחר סיום הברכה, די לו לומר זאת בלבד ואינו חוזר על כל הברכה. דקדוק בהברת תיבות התפילה בימים נוראים: מפני שהם ימי דין יש להקפיד בניקוד – "זוכרנו" בקמץ, "מחיה" בסגול ולא בצירה, "שלטון" בקמץ ("שום ממשלה ושלטן") ולא בחיריק – כדי שהמשמעות תהיה לחיים ולטובה ולא להיפך. כפילת "לאלה" בקדיש: מנהג רוב קהילות ישראל לכפול "לאלה לאלה" בקדיש בעשרת ימי תשובה, ומנהג חב"ד לכפול זאת רק בתפילת נעילה של יום הכיפורים. נוסח הברכה: יש לברך בלשון יחיד דווקא ("תיכתב ותחתם", ולנקבה "תיכתבי ותחתמי"), ואפשר לברך כבר בליל ראש השנה, ויש שכתבו שאפשר לברך עד חצות היום הראשון של ראש השנה (וכן דעת ה"קיצור שולחן ערוך" למגן אברהם). מנהגים נוספים: אמירת המזמור "לדוד לה' הארץ" אחר תפילת ערבית קודם קדיש תתקבל, וסיום ברכת השלום בנוסח הרגיל כל השנה (ולא "עושה שלום") לפי רוב המקומות. *חלק ד: חסידות — לקוטי תורה: אור מקיף ואור פנימי בבניין המשכן (המשך שיעור אתמול)* הנקודה המרכזית: עיקר תכלית המשכן היה גילוי אלוקות בישראל ("ושכנתי בתוכם"), על דוגמת סדר ההשתלשלות שבו יורד אור אין סוף דרך צמצומים ועיגולים עד לספירות דיושר. שני סוגי אורות פועלים בכל המשכה: אור מקיף – שאינו מתלבש ואינו מתגלה בנברא, ואף על פי כן הוא עיקר ומקור החיות, שווה מראש ועד רגל ואינו מתחלק; ואור פנימי – המתלבש בכלי לפי ערכו וגודלו, ולכן משתנה ומתחלק לפי מקום התלבשותו (כדוגמת חילוקי מוח, לב וכבד בגוף). שני האורות תלויים זה בזה ומשלימים זה את זה, וזוהי הנהגת הקב"ה בכל המשכת חיות לעולם ולכל נברא בפרטיות. דוגמת המשכן: היריעות והקרשים הם דוגמת אור מקיף (שלמעלה מהאצילות ובתוכה), והכלים (ארון, מנורה, שולחן, מזבחות) הם דוגמת אור פנימי – גילוי אלוקות ממש בכל עולם, כעניין "ונועדתי לך מבין שני הכרובים" ולחם הפנים שנשאר חם. מדוע נצרך אור מקיף אם עיקר הגילוי הוא באור הפנימי: מבואר במצוות האיחוד (מצווה תיז) ששני מיני ההמשכות נצרכים לחיות העולם ולכל נברא בפרטיות, ושאור המקיף, אף שאינו מתגלה, הוא בבחינת מחיה ועיקר החיות – מה שאין כן האור הפנימי שהוא הנגלה מתוכו. ההבדל בין שני האורות: המקיף שווה בכל מקום, "מראש ועד רגל", ואינו מתחלק, מפני שכוחו כוח סובב (בבחינת עיגול); ואילו הפנימי משתנה לפי ערך הכלי המקבל, וזקוק לכוח רב יותר בראש מברגל, ומתחלק לחלקים רבים. משל "מבשרי אחזה אלוה": כשם שהנפש מאירה בגוף באור מקיף ופנימי (המוח, הלב והכבד מקבלים כל אחד לפי ערכו), כך גם השכל עצמו, המתלבש במוח, משתנה לפי מזג המוח (יבשות/לחות) – ומכאן החילוק בין בני אדם בהבנתם ובקליטתם, כמסופר על תלמידים שונים בהבנת דברי רבותיהם.