גמרא בעיון 3: בענין ״יאוש ושינוי רשות בגנב״ (חלק ג׳) בבא קמא ס״ח - הרב שמואל רבינוביץ

דנו מיסוב אבל לפני יהוש לא היה מיסוב לא מחייב רב ששס אומר שב מכיוון ככה, אם זה לפני יאוש זה לא שייך אליו אז זה לא אז זה לא עשה כלום אבל אז זה אומר שהחיוב שלו זה רק לאחר יאוש הוא דענמיסוב אבל לפני יאוש אומר לא אנומיסוב לא עשה שום דבר בן אדם לוקח אני בא ואני מוכר לך בניין של מישהו אחר לא עשית שום דבר זה לא נמכר זה לא שום דבר דומיה אומר דתביכירה בן הנן דאנו מייסוף שטויכה אומר חיר זה נקרא שהוא לקח והוא עשה מזה איזה פעולה כמו שטבח כמו שטבח הוא אומר עוד צריך להיות שהוא עשה מעשה אותו דבר גם כן הוא אומר במכירה הוא צריך שיהיה מעשה אז אם הוא מכר לפני יאוש אז זה לא עשה שום דבר אומר רב שישסנינו מנלום איפה אני מביא את הראיה תן יואמר רב קיבוה מכ מפני מה אמרה התורה טבח ומח חר משלם ד וה אז אומר מפני שנשתרש בחטא אמת אם לפני

היאוש מי כן נשתרש איפה מה זה נק נקרא שנשתרש בחטא אלא לו לאחר יאוש רק לאחר יאוש זאת אומרת שהוא התייאש אז אני אומר שיש פה נשתרש אמר רובה עונה לו רובם מפני שזה לא בגלל שהוא נשתרש אלא מפני ששנה בחטו הוא עשה עוד חטא פה זה לא רק סתם נשתש אז מקץ אנחנו נעבור קצת לגמרא אחרי כן בדף השני ופה יש א סוגיה שגם כן הגמרא מביאה למעלה תדע שכבר שסתם למעלה למעלה תדע שסתם גניבה יושב בילמו שהרי אמרה התורה טבח ומחר משלם תשלומי אבחר זאת אומרת הגמרא ודיל מלא יאש מאיפה אתה יודע אם הוא התייאש אלא לו משום דמרינן סתם גניבה יושב באלמי אומרת הגמרא ודילמל גב דלא יאש אם הוא לא התייאש אמרה אולי גם אפילו שלא התייאש אמרה לא סל כדאי טוב דומי דתביכה מה טביכה שהוא עשה מעשה כבר אין פה אין פה את הבהמה אז אומר אף מכיר גם כן צריך שיהיה ואם

לפני יהוש הוא לא עשה שום דבר אותו דבר הגמרא חוזרת פה מה שאמרנו שם את המחלוקת של שהבאנו קודם מחלוקת של רב שישס אה של א של א רב נחמן ורב שישס אז אותו דבר אותו רעיון פה מביא את זה אז הגמרא אומרת ודילמדשמינו דייש אולי הוא שמענו שהוא התייאש אמר לאסל כדורדומתביכה מה תביכה אם הוא טוח אותו אז הוא מיד אףירל אמר לרבי יוחנן גניבה בנפש תוכיח שאין יוש בעלים וחייב בכל זאת הוא חייב מכלל דסוב אומרת הגמרא ככה מכלל דסוב רבי רבי יוחנון לפני יאוש חייב לאחר יאוש מה קורה אז אומרת הגמרא רבי יוחנן אומר שהוא סבר אה שהוא שהוא חייב שהוא סובע שהוא חייב זאת אומרת שלאחר יאוש בין לפני יאוש ובין לאחר יהוש כי שמע פטור שלמה הוא פטור פשוט רבי אז רבי יוחנן אמר חייב חיוב ובין לפני יהוש בין לאחר יאוש שלוש אמר פתור חיוב ולפני יהוש הוא אבל לאחר יאוש שנה

ושלא הוא טובח ושלא הוא מוכר אומר יש לנו פה מחלוקת יסודית זה כאילו הולך על המחלוקת של רב שיש רב נחמן האם צריך לפני יאוש או אחרי יאוש אז פה יש לנו מחלוקת ברורה שרבי יוחננון סובר שבין לפני יאוש בין לאחר יאוש אם הוא מכר את זה אז אז הוא עשה מעשה אז הוא חייב ב4 וחמ ורב שלוקש אומר שרק אחרי רק לפני יאוש אם אחרי יאוש אומר זה כבר ניג'ה שלו הוא קנה קנה את זה. אז במילים אחרות יש לנו פה מחלוקת האם לפני יאוש האם לאחר יהוש הוא קנה את זה או שהוא לא קנה את זה. זאת אומרת הייתה פה גניבה וההוא התייאש האם שלא הוא טובח ושלא הוא מוכר אחרי יאוש סברה של רשלוקיש? רבי יוחנן אומר לא ברגע שזה לא אנחנו הרי דיברנו על הנושא הזה אמרנו שהשאלה היא הרי זה לא ברשותו הגמרא כמו שהגמרא אומרת הלאה אמר ליוחב מהסכינן מדובר פה הוא מביא עוד

ראיה ואומר שזה מדובר פה שהלך הגנה והקדיש את זה או שהבעלים הקדיש את זה כגון שהקדישו פה הוא מדבר על זה שהבעלים הקדישו כשזה היה ביד גנב למטה אמר לא אוכה במיסקינן כאילו בשליש האחרון כגון שהקדישו בעלים ביד גנב שהגנב גנב את זה והבעלים הקדישו את זה אז שואלת הגמרא אומי קדוש ואמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו זאת אומרת יש לנו פה מחלוקת האם כשהוא שהוא הקדיש את זה הוא גזל ולא נתיישו הבעלים אז אומר רבי יוחנן לא יכל שניהם לא יכולים להקדיש את זה זה לא שלו הגנב זה הגזל הגזלן זה לא שלו וזה בגלל שזה הוא בעלים אבל אינו ברשותו אז אומרת הגמרא אמר הצנועים פה יש פה דיון שלם בכל אופן פה אנחנו רואים מושג כזה שיש לנו שאלה האם כשהוא גזל את זה וזה לא פשוטו

אז אני אומר שזה כאילו לג לגמרי ברשות הבעלים לפי רבי יוחנן לפי רשלוקי שאומר גם כן זה גם כן זה ברשות הבעלים מתי השאלה כשהוא התייאש בר כשהוא התייאש יש לנו פה מחלוקת האם זה שלו לגמרי או שזה לא שלו לגמרי אנחנו נכנסנו קצת לסוגיה הזו מה קרה יש לנו פה מצב מעניין מצב שהבן אדם לקח את החפץ גזלו לו את זה זה לא ברשותו. עכשיו, הבעלות שלו שרה או לא שרה? האם האם הבעלים של הנגזל, הבעלות של הנגזל זה עדיין ברשותו או שזאת אומרת ברשותו זה ודאי לא? אבל האם הבעלות נעלמה לגמרי או שלא נעלמה? אז אנחנו אומרים ככה, כל זמן שהוא לא התייאש, הוא עוד לא יודע, אז הבעלות לא יכולה ללכת. יש לו בעלות. עכשיו, כרגע שהוא כן יודע שהוא התייאש כבר אז פה יש לנו דיון האם הגנב או הגזלן קנה את זה לגמרי או שהוא לא קנה את זה לגמרי. אז פה זה הדיון שלנו. האם לפני יאוש אם הוא טוח

ומחר זה התורה גזרה עליו או לאחר יאוש יש לנו מחלוקת התורה גזרה עליו בין כוחו ואז לפי רבי יוחנן שרבי יוחנן טוען שלא משנה בין לפני יהוש בין לאחר יאוש אז הוא אומר תמיד הוא חייב ארבעה וחמישה למה בגלל שזה גזירה של התורה אז אתה יכול להסביר את רבי יוחנן בצורה כזו שעדיין היאוש לא יצא לגמרי מרשותו של של הבעלים ור ורשלוקשת טוען לא שהיאוש הוציא אותו לגמרי מרשות הבעלים אין לבעלים כבר שום זכות פה אז לנו יש פה דיון הסף ברגע שהוא גזל את הדבר והוא את אז כשהוא גזל זה עוד לא זה העשה או הבהמה נמצאת באותו מצב ברגע שהוא טווח ומחר אז יש פה שני סוגים בגבי טווח אז אז זה קודם זה היה בהמה עכשיו זה נהיה בשר במחר קודם זה היה במחר קודם זה היה אצל הגנב ברשותו עכשיו זה נהיה ברשות של השני אז יש לנו פה מחלוקת האם שינוי רשות

שנהיה על בעלים חדשים אז הוא זכה בזה ואז אנחנו אומרים שברגע שהוא גזל את הדבר והוא מכר אותו אז הוא מתח אפילו שזה מכיוון שנהיה פה שינוי אז זה יצא לגמרי מרשותו בעצם אנחנו רואים למה בהקדש >> מה >> לפי רבי יוחנן שבהקדש זה לא ברשותו זה ברשותו ולא זה ברשותו אז הוא טוען לאחר זה אומר בגלל זה אני מוכרח להגיד שזה לא יצא לגמרי ברשותו אז יש פה שדיון דיברנו על זה כבר על הנושא הזה אם במצב שבן אדם היה לו קודם לקח והקדיש את זה. אבל מכיוון שזה לא יש לו חיוב להשיב את הגזילה וכל זמן שהבהמה נמצאת אז יש חיוב על הבהמה להשיב אותה. אז ממילא הוא לא יכול להחזיר אותה. אז לפי רבי יוחנן שאני אומר שהיאוש לא מוציא אותו לגמרי מרשות הבעלים. ממילא נשאר על הבהמה נשאר פה עדיין מצווה של והשיב את הגזילה. אז הוא לא יכול להקדיש את זה

ברשלוק סובר שזה יצא לגמרי מרשותו ממילא הוא יכול להקדיש את זה גם כן בכל אופן גם בהקדש עצמו יש גם דיון יש גם מחלוקת האם ברגע שהוא שהוא נתן על זה שם הקדש אז אז זה כבר אז זה כבר לא יצא מרשותו זה עבר לרשות הקדש אז זה כאילו שהוא מכר אותו אותו רעיון אז אפילו פה מכירה אפילו שהבעלים לא התיישו לגמרי אז גם יש לזה שם הקדש מצד שינוי השם >> כן מצד שינוי בעלות לא זה לא הקדש יש לו יותר מה שרגיל בן אדם רגיל לקח ומחר אז קודם זה היה שלו עכשיו זה שלו אז אתה יכול להגיד הוא לא זכה בזה בהקדש הוא קיבל בעלות אחרת לגמרי זה נהיה זה נהיה קדוש אז חלבהמה קדושה מסוימת >> אסור כן אז אסור להשתמש בזה אסור לעשות אז מכיוון שחל עליו עוד איסור איסור מיוחד אז פה זה כבר יותר גדול יותר מאשר כשמכר סתם את זה לבן אדם מחר לבן אדם אתה יכול להגיד

מחר את הדבר שלא שלך אבל כלפי הקדש מכיוון שאם אני אומר שחל עליו קדושה אז זה כבר דין אחר עכשיו כדי אז לפי מה שאנחנו עכשיו למדנו פה בסוגיה אז יש לנו מחלוקת האם לפני יאוש או לאחר יאוש יש זה המחלוקת זאת אומרת האם יאוש גורם שהדבר יצא לגמרי מרשותו או שלא יצא לגמרי מרשותו איך איך שאנחנו מסבירים את זה עכשיו אנחנו חוזרים למה שלמדנו למה למה שלמדנו בגמרא בדף ס עמוד ב שאנחנו מדברים על בן אדם שמחר בן אדם שמחרץ יש בן אדם שגל זל חמץ ועבר עליו הפסח. ופה דענו בדבר שבן אדם לקח חמץ ועבר עליו הפסח. אז הגמרא אומרת שהוא יכול לבוא ולהגיד לו הרי שלך לפניך. אז דנו בזה מה פירוש אחרי שלך לפניך. אז הגמרא אומרת זה ודאי שהוא התייאש. בן אדם לא רוצה להחזיק אצלו בפסח. בפסח הוא לא רוצה להחזיק אצלו חמץ. אז הוא לא רוצה לה אפילו שנגיד שהוא לא עובר בבעל

רעיון אבל הוא התייאש בגלל שזה פסח אין לו מה לעשות עם זה עכשיו הוא מחזיר לו את זה לאחר הפסח השאלה מה קורה פה אחרי הפסח אז באופן כללי משמע מהגמרא שגזל ואומר לו הרי שלך לפניך אז משמע מהלשון של הגמרא אם זה אם זה עבר עליו הפסח וזה היה ברשות הגזלן ואפשר להשתמש בו אז למה שלא יחזיר לו את זה אחרי פסח מה קרה פה? זאת אומרת, נכון אפילו שהוא התייאש, אבל יש לו חיוב שיבת הגזילה, אז אפילו שנגיד שהוא כן התייאש, זה ודאי אפילו שהוא התייאש, הוא מביא לו את הדבר הזה, הדבר יש לו, הוא יכול להשתמש בו. הוא בפשטות הוא יכול, למה שלא שתמש בו? התורה עשרה חמץ זה פסח. חמץ לאחר הפסח זה דרבנן. אז למה שהוא לא יאכל להתייאש? אז מעניין. אז הרמב"ם מביא בפרק א'כות חמץ ומצה בהלכה ג' הוא כותב ככה: "חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם

ודבר זה למה זה קנס מדברי סופרים שהחכמים שמו עליו קנס למה מפני שעבר בביראה או בבע לימצא אז הם מסרו אפילו הניחו בשגגה או באונס כדי שלא יניח כדי שינה בו אחר הפסח. זאת אומרת חמץ שעבר עליו הפסח אז אומר הרמבם פה אומר שכל הוא לא הוא לא אומר שהוא ביטל או לא ביטל אז אומר שכל חמץ שעבר עליו בפסח אז הוא אסור בגלל שהיה פה נעשה איסור בדבר הזה שהוא בא להיראה בא למצא אז חכמים עשרו אותו עכשיו במצב כזה שהוא לא בא ליראה בא למצא נגיד שהוא הפכיר אותו שהוא ביטל אותו אז מה ישמע מפה איך הוא רע שהוא לא כל מה שזה אפילו יניחו בשגגה או באונס. אז כדי שלא יניח וישתמש בו, כדי שינה בו אחר הפסח אז הוא חייב. בשגגה או באונס. זה נקרא שזה שלו והוא לא ביטל אותו. אם זה לא שלו אנחנו אומרים חמץ שהוא ברשותו אז הוא חייב לבאר אותו. חמץ

שהוא דבר שהוא לא ברשותו שזה של אחרים של חי אתה רואה אבל של אחרים ושל גבוה אתה יכול לראות. זה אומר וכן גם בשולחן ערוך בסימן תמח הוא גם פוסק ככה עכשיו בסעייפה בס זה זה הרמבם כותב בהלכה ג' כן אז אנחנו פה דיברנו אנחנו פה דיברנו שהרמבם מביא שחמץ שעבר עליו הפסח אז הוא אומר שזה אסור אם זאת אומרת אם לא היה ביטול או הפקר אז לא היה פה שום דבר. אז זאת אומרת אסור בכלל היה ביטול או הפקר, אסור לו בכללזה להשתמש בו. אבל אומר הרמב"ם שחמץ אחר הפסח אסור אפילו שהוא ביטל אותו. קודם אמרנו שמלשון של הרמב"ם הראשון משמע שאם הוא ביטל אותו או שהוא או שהוא הפכיר אותו אז זה לא אז אז אנחנו אומרים שבעצם הוא מותר אז מוסיף הרמבם לא שאפילו הוא ביטל יש פה איסור מה האיסור הזה של ביטול הרי זה לא ברשותו אז אומר פה ככה >> בירושלמי

>> בפרק כל שעה הוא מביא כזה דבר חמץ שהפקירו רבי יוחנן אשר ורשלו לא כי מתיר זה אנחנו עכשיו מגיעים לגמרא שלנו כאילו כאילו לגמרא של סח שחמץ שהפכיר אותו אז אומר רבי יוחנן עוסר את החמץ הזה ורשלוקיש מתיר אז אומרת שמה הגמרא מה מה למה באמת שיהיה אסור ה בן אדם ביטל את זה זה כבר לא פה הוא לא מדבר על ביטול הוא מדבר על אפק ועל זה דיברנו שיש מחלוקת רש"י ותוספות האם ביטול מטעם אפקר או שביטול זה מטעם זה דין זה דין מיוחד מטעם תשביטו זה אז השאלה פה שרבי יוחנן אומר שרבי יוחנן אומר ש שאסור למה הוא אומר שאסור אז אומרת הגמרא שמה בירושלמי שהטעם שלו בגלל שיש חשש להרמה אנחנו חששים שהוא יהרים. מה הכוונה עכשיו? אז עכשיו בהרמה יש שלוש פשטים, שלוש מפרשים שמסבירים את הרמה הזאת. אז הוא מביא את זה ככה. הראש והטור סבורים,

הראש והטור סבורים שיערים. זאת אומרת הכוונה שהוא יגיד הלשון שלהם שיגיד שביטל והוא לא ביטל את זה. זה חידוש גדול. זאת אומרת אנח זאת אומרת בעצם הוא רוצה את זה ביטול זה נקרא שזה נקרא שזה אצלו הפקר או שזה אצלו כמו אפרדרי רבי יוחנן כך אומר רב אז כך אומר הראש והטור שהכוונה הרמה זאת אומרת שבעצם הוא ישאיר את החמץ כמו שהוא יגיד שהוא ביטל הוא לא ביטל זאת אומרת זאת אומרת שאנחנו נכנסים לסעיף הראשון של הרמבם שפשוט הוא לא עשה שום דבר ההרמה של פה זה לא סתם הרמה לפי מה שהרמב"ם אומר שאף על פי שביטלו אז אנחנו אומרים שאפילו שהוא ביטל את החמץ אז גם כן עסרו אותו והראש הוא אומר פה הכוונה לא הכוונה שהוא ביטל אותו לפי רב יוחנן אלא שהוא מרים הוא עושה כאילו שהוא ביטל והוא באד והוא חשב להשתמש בו אחרי הפסח וזה ככה משמיע זה שיטה אחת

אז לפי הרמב"ם יוצא פה, לפי הרמב"ם יוצא שאפילו שהוא ביטל בעצם אז גם לפי רבי יוחנן אז לפי רבי יוחנן אפילו ביטל באמת לפי רבי יוחנן אנחנו אומרים ש שאסור לו להשתמש אחרי פסח ולפי הראש והתור אנחנו אומרים שאם הוא ביטל באמת אז זה בטל לכאורה מכיוון שהם אומרים שחשש הארמה זה נקרא נקרא שהוא ביטל את זה. הוא יגיד שהוא ביטל אבל הוא לא ביטל. זה שיטה אחת של הראש. ולפי הרשבו אז האחרונים למדו שאומר כ שחשש הרמה הוא שהפקירו את זה על מנת לחזור ולזכות בזה אחרי הפסח. אז פה יש כבר דיון חדש. בן אדם לקח והפכיר בפני שלושה. הוא הפכיר את זה נגיד אפילו בפני עצמו שאנחנו אומרים. אז בעצם חל פה הפקיע זה שמתחשק לו בביטול אתה יכול להגיד אם הוא רוצה לזכות את זה אחרי הפסח אז הוא לא ביטל את זה ביטול זה נקרא שזה נחשב אצלי כאדרי זה לא כהפרדהרי בגלל שלמה בגלל

שאני לא התכוונתי באמת לבטל את זה אבל אצל אם אני מדבר על אפקר אפקר זה נקרא שזה יצא מרשותי שלום אז מה אכפת מה שאני רוצה אחר כך לזכות רוצה לזכות מה זה מפריע לך בעצם זה לא שלי בכל אופן אז ברשבול יש כאלה שלומדים שהוא מפקיר את זה על מנת לזכור לזכות בו אחרי הפסח אז יש פה בעיה בזה השאלה היא גם כן יותר אם זה ברשותו ההפקר המצב נמצא אם הוא הבכיר אם זה בחוץ אז יש לו באמת את כל הדינים של ההפקר אז למה שזה יהיה כזה למה אני אגיד שזה הרמה אבל לא משנה עכשיו זה שיטה של הרש ויש עוד עוד פירוש שאומר שבעצם הפקר הזה הוא לא יבאר אותו. יש עוד פירוש מפרשים שאומרים שמכיוון שהוא חושב לזכות בו אחרי הפסח אז הוא לא יבאר את החמץ הוא לא יניח אמצו במזיד אחרי שיבטר ויעבור על תקנת חכמים שחכמים אומרים שהוא צריך להוציא אותו לגמרי ברשותו כיוון שהבאנו את

זה את המחלוקת המפורסמת של רש"י והתוספות שרש"י אומר בודקים שלא יעבור עליו ובא להיראה בא למצא אז אומר רש"י בגלל למה אומר בגלל ש שלא יעבור עליו ובא ליראה או בא למצא וטול סות אומרים מה שייך בא לעבור הוא מבטל אותו אז לפי רשי הוא צריך באמת לבדוק ולהוציא את זה מרשותו ואחר כך אז הוא לא עובר הוא מוציא את זה מרשותו שהוא הוא מבאר אותו כיוון שאמר רש"י אומר תשביסו זה הביטול זה נקרא תשביסו שאתה מבאר את זה לגמרי אז פה יוצא שהוא באמת ביטל אותו מה שאנחנו מדברים שהוא ביטל את החמץ אבל הוא לא הוציא אותו ברשותו אז ברגע שהוא לא הוציא אותו משותו אז הוא מתכוון אז נכון שזה לא אצלו אבל הוא אבל הוא יעבור על תקנת חכמים שחכמים אמרו תבטל אותו תבאר אותו עכשיו נחזור לעניין שלנו חמץ של שהגיע חמץ ליד הגזלן עכשיו הגזלן בעצם הוא לקוציא את זה מרשות

הבעלים הבעלים אז עכשיו יש לנו דיון בגמרא שלנו מה שדף סח עמוד ב יש לנו דיון האם זה שהוא הוציא אותו מיד הבעלים אז האם זה הבעלים יש לו עוד איזה משהו בזה או שאין לו משהו בזה אם יש לבעלים משהו בזה אז אנחנו אומרים אז יש לו מה לבטל בליבו אז אז היעוש הזה שהוא התייאש לפי הגמרא לא משמ שהוא ביטל אותו לפי הגמרא משמ משהו רק התייאש מזה. אז אנחנו אומרים לפי המחלוקת שם של רבי יוחנן. אז זאת אומרת שיש לו איזהשהוא יש לו שמה איזשהוא חלק. הבעלות לא נעלמה לו. ועוד יותר. גם הגזלן לא רצה לזכות בזה. אומר או שהגזלן אפילו שהוא רצה הוא לא יכול לזכות בזה בגלל שהוא גזל את זה. אז אנחנו אומרים שיש שניים שיש להם חלק בזה. אז זה לא ברשותו. עכשיו השאלה דיון הוא פה האם זה שזה ברשותו של הגזלן ברגע שזה ברשות של הגזלן האם הגזלן יכול

באמת האם הגזלן יכול לבטל להגיד אני לא רוצה אותו >> גזלתי אותו יש לי חיוב השווה אבל מכיוון שהדבר אני לא רוצה לזכות בו אז ממילא זה של זה לא זה לא של הגזלן לפי הגמרא זאת אומרת יש פה דיון לפי אהבה מינה של הגמרא רע אז הוא לא אז הוא רוצה לזכות בו אז אפילו שהוציא אותו לא צריך לזכות בו לפי המסקנה שהגמרא אומרת שמה זה הוא לא רוצה לזכות והוא לא רוצה והוא לא רוצה אז אין כאילו שאין פה בעלים אז עכשיו השאלה היא כזו אם יש פה רק ביטול אם אנחנו אומרים שהבן אדם שחמץ עכשיו אנחנו דנים בעצם החמץ שהוא החזיר לו זה הרי לאחר הפסח ואחר הפסח מן התורה אין פה איסור אבל יש פה איסור מכיוון שהוא אם הוא עבר באמת על דברי תורה, זאת אומרת שהתורה אמרה הוא עובר על בא ליראה או בא למצא אז חכמים גזרו כל ח כל חמץ שיש לו בעל להיראה ובעל למצא חכמים גזרו שזה לא שלא יהיה על

זה שלא לא יוכלו לאכול את זה אבל בחמץ כזה שאין בו בעל ראיה בא למצא אז השאלה איך זה עובד מה קורה עם זה עם חמץ שאין לו בעיר בא למצא האם חכמים גזרו עליו או שלא גזרו עליו אז אז יש לנו פה הרי שלוש דעות. מה קרה פה? דעה הראשונה שהוא פשוט לא ביטל אות לפי הראש. הוא לא ביטל אותו. אז יש לנו בעל יראה. הוא בא למצא. אז זה איסור מן התורה. עברו על דברי תורה. אז פה אין שום שאלה. אבל אם אנחנו אומרים שאין לו שהוא לא שזה שהוא לא ביטל אותו, אנחנו רק חושבים לפי הרשבו שזה שהוא הפכיר אותו על מנת לחזור ולקבל אותו. אז לכאורה זה יותר קל מכיוון שפה זה לא חמץ שעבר עליו בעל יראה או באלמצא אז אולי על זה התורה לא גזרה חכמים לא גזרו אז הוא אומר ש רק מה יש פה חשש להרמה שהוא ירצה לזכות בו אחרי כן רצון לזכות בו אחרי כן אז זה שוב

זה תחלק לשניים אם הוא הפכיר אותו ואנחנו אומרים שזה הפקר לפי התוספות שבזה הוא קיים שהפקיר אותו ואמרנו שזה יצא מרשותו לגמרי אז לכאורה מה אכפת לך מה זה משנה מה זה שייך פה להגיד ההרמה בן אדם הבקיר והוא שם את זה בחוץ הוא רוצה לקחת את זה אחרי פסח מה למה חכמים גזרו פה אם אבל אנחנו אומרים לפי רש"י שבעצם היה פה הוא בדק את זה ואחר כך הוא ביטל אותו ואז הוא קיים מצווה תשביסו פה ברגע שהוא רוצה להחזיר אותו לעצמו אז חכמים אמרו מכיוון שיכול להיות שהוא לא יקיים פה את מצוות תשביטו תשביטו זה נקרא שהוא מוציא אותו לגמרי מרשותו ופה הוא רוצה לזכות בו אז אין פה תשביט זה יכול להיות דיון בין רש"י לתוספות במחלוקת שלו אבל כשאנחנו מדברים עכשיו כלפי הגזלן כלפי הגזלן אז נגיד לאב מינה שהוא לא רוצ שהוא הוציא אותו וזה שלו אבל זה לא שלו לגמרי זה יצא מרשות הבעלים

אז מה קרה הבעלים התייאשו והגזלן כאילו קיבל את זה לרשותו אז מה החשש פה שהגזלן יעבור בבא ליראה או באמת מעצא אז ממילא חכמים עסרו אותו אז פה הוא מביא פה באיזה הטרסחסד מביא את זה בצורה כזום אז הוא מביא את זה בצורה כזו הוא אומר יוצא מכך שיש בגמרא ביטוי זינגיד מינגיד שטוב יחטה וזינגיד נרח חוגג כאילו הבגזלן חטא שהוא לא שזה בארשו טוב הוא לא ביטל אותו ועד מי מהאנשים את הנגזל הוא בא ואומר לו הרי שלך לפניך קח את זה אז מן התורה זה טוב הוא אומר לו קח את זה מגל ששלך לפניך יוצא שבגלל החטא של הגזלן אז צריך לסבור לנגזל למה מגיע לו שישלם לו כסף מלא זה שהוא עבר עליו ובא ליראה בא למצא שישלם לו כסף אז פה זה כבר דיון חדש. זאת אומרת, איך אפשר לקחת את החמץ שעליו, שעבר עליו הפסח ולהגיד לו אדוני, אתה אתה אתה אתה תיקח,

אתה תסבול בגלל שזה אז יש לככה הוא מסביר את זה ואז הוא רוצה להביא מפה הוכחה שבעצם יש פה איזה איסור על הנגזל, לא רק על הגזלן, יש פה איזה איסור על הנגזל. השאלה מה זה האיסור? אם אנחנו הולכים במוצב כזה שהנגזל ביטל אותו, הוא ביטל אותו בעצמו ובעצם אז בוא נאמר ככה שהוא התייאש זה ודאי כך אומרת הגמרא הרי הוא התייאש הוא לא רוצה את זה שאלה אם הוא גם ביטל אותו או שהוא לא ביטל אותו אז זאת אומרת ככה אם אנחנו נלך לפי שיטת רש"י שהוא צריך לחפש אותו וכיוון שעכשיו הוא מצא אותו ולא ברשות טוב הוא מבאר אותו אבל ביטול לבד אחד זה לא זאת אומרת שאם הוא מבטל אותו בליבו זאת אומרת שהוא צריך רוצה לזרוק אותו מרשותו אבל הוא צריך בעצם לקחת ולשרוף אותו אז אנחנו אומרים שבעצם היה פה ביטול מכיוון שאתה הגמרא אומרת בצורה כזו הוא עצמו מחפש עליו

להוציאו אז תגיד שהוא מכניס אותו לרשותו כזה לשון אבל פה אנחנו אומרים שמכיוון שהנגזל הנגזל אם הוא ביטל באמת אז הוא יכול לחורה להשתמש בזה אם הגזלן נגיד בוא ניקח בדוגמה נגיד ש שהנגזל עשה פה ביטול או אפילו אפקר גם כן יש פה בעיה עם ההפקר הוא לא יכול להפקיר דבר שלא שלא ברשותו שזה לא שלו כאילו אז אולי את הקטע הזה שזה שלו הוא כן יכול להפקיר את החלק הקטן הזה שיש לו פה שעוד לא יצא מרשותו כאילו אבל בכל אופן >> מה >> ביטול זה אצלו כהפרדה זה לא כבר לא שלא אומר אני אצלי בביטול זה יכול להיותך אפילו אצלך בבית לפי תוסות רק זה כפרד הארץ אצלי זה לא שוכל >> אז זה זה יותר טוב לכאורה זה ממש אצלו ביטוי אם אנחנו אומרים ביטול אני אומר הרי זה אצלי כאפרדרי אזרק זה הביטול זאת אומרת שאני לא רוצה לזכות פה יותר מג זה שהגמרא

אומרת שמכיוון שחמץ בפסח אינו ברשותו אז התורה רוצה ממנו רק שהוא לא יוצא אותו שלא יהיה לו את הרצון שהוא יגיד שזה בטל כאףרי אז זה מיל ברשותו רק התורה עשתה את זה כאילו ברשותו ברגע שאומר שלא ברשותו אז זה לא ברשותו אז פה יש לנו עוד דיון מסוים האם למה באמת אם אנחנו אומרים לפי שיטת הרשבו אומר שהרמה הוא שחכמים גזרו משום הארמה שהוא הפכיר אותו והוא רוצה אבל לזכות בו חזרה. אז זה פה חכמים גזרו שבן אדם לא יעשה. זאת אומרת בעצם זה הפקר אמיתי. רק יש פה גזירה של חכמים הוא לא עובר בבעל בא למצא. רק החכמים אמרו הם פחדו שבן אדם יוציא את זה החוצה ויפקיר את זה ואז הוא ירצה. אז יש פה עוד דיון שכאילו במצ בשביעית אם בן אדם יש לו יש מגיע זמן שאסור להחזיק את הדבר של הכתוב שלבה שבשית שזה יהיה לך או לבמתך אז יש זמן שמגיע שזה זמן הביור ברגע מה זה

זמן הביאור זאת אומרת כל הם מתכותבים רשימה שלמה למשל א אני יודע מה אבוקדו מנגו אז מתי זה נגמר מתי אין יותר בעצים? אם אין יותר בעצים אז בן אדם אסור לו להחזיק את זה. הוא צריך לבאר אותו. אז יש דין נני רואים את זה היום למשל ב באויצר בזד אוצר בית דין שהם הולכים ועושים יין. את היין הזה הם עושים מטור אוצר בית דין. אבל מה קורה? אחרי שמגיע הזמן של הביאו שצריכים לבאר את זה אז מוציאים את זה החוצה. ומפכירים את זה בפני שלושה אז זה נהיה הפקר אחר כך אתה מחזיר את זה אליך הביתה אתה יכול לשתוט את זה מההפקר אין כבר בעיה יש כמה שסוברים שזה לא כל כך אבל בכללית מקובל כך לעשות והגמרא מביאה את זה שיקח שלושה ידידים שלא יקחו את זה ואז אז הוא יוכל להחזיר את זה אצלו אז זאת אומרת שאנחנו רואים שיש סוג הפקר כזה שאתה הפקר שהבן אדם הבקיר את החפץ שלו הוא הבכיר את

זה והוא התכוון אחר כך להחזיר את זה הוא לא מתכוון א הוא לא מתכוון לוותר על זה אבל מבחינת הלכתית הפכרת לקחת עשית שטר ומכרת את זה לשני אז זה נמכר הבכרת את זה הוצאת את זה מרשותך אז הוא יוצא ידי חובת הביאור אז פה מכיוון ששניהם יש פה מצב ש שאנחנו אומרים שהגזלן נגיד שאנחנו מפחדים שהוא יקח שיעבור שהוא יפקיר את זה ואחר כך על מנת שהוא יחזיר את זה. אז פה חכמים מכיוון שאמרנו שיש פה שפי לפי רש"י הוא צריך לבאר אותו ממש לפי תוסות הוא לא חייב לביאר אותו ממש אז אנחנו אומרים זה יצא מרשותו אבל יש חכמים הלכו זאת אומרת שהם הלכו בדרגה עוד יותר קודם אנחנו אומרים שבעצם התורה לא לא חיו אותו כשאנחנו מדברים על זה שהתורה אומרת על לבעל שהתורה אומרת שחמץ עץ שעבר עליו הפסח עברו עליו ובא ליראה בא למצא על זה חכמים גזרו אבל אם בן אדם הולך בשוק

וקונה אחר כך אצל גוי יש פה בעל להיראב בא למצא אין פה שום בעיה זה לא שלו לא היה שלו חמץ אינו ברשותו אז אם הוא עבר על זה על בא לי להיראב ובע מצא אז אני אומר באמת צודק יש פה עבירה ודבר של עבירה החכמים אמרו אל תשתמש בו אבל הנה אם אני אומר שהוא הפכיר אותו לפי הדעה של הרשבו זאת אומרת שהוא הפכיר אותו מה קרה בהפקר ההפקר הזה זה יצא זה יצא מרשותו. אין פה, מבחינת חכמים אין פה. רק אני מפחד משום הרמה שהוא יפקיר אותו ואחר כך הוא ירצה לקחת אותו. אז בעצם מבחיילה הלכתית אין פה דבר שהוא איסור והוא והוא והוא השתמש בו. אבל כיוון שאנחנו מפחדים שכל אחד ילך יעשה אותו דבר, אם כל אחד ילך ויעשה אותו דבר אז יש פה בעיה גדולה. חכמים אמרו חמץ זה דבר יקר. פתאום כל הזמן אתה אוכל אותו ובעוד 10 ימים ועוד שבע ימים הוא יהיה לך

מותר שוב לאכול אותו אז תרים את זה אז אומרים חכמים בוא לא ניתן להם פתח לעשות עבירות אז זה יערים ו וייפקיר אותו כדעת והשני יגיד אם פלוני אלמוני כמו שאנחנו רואים בשבת בהרבה יש סוג של מרית עין אז פה זה מין גזירה כזו בערך של מרית עין שלא יבואו ויגידו אפילו עוד יותר חזקה שחכמים אמרו הוא יעשה ככה, השני יקשל בו. באמת באמת ככה זה לכאורה הפירוש ברשב השלישי שאומר שפה הוא יניח חמצו במזיד אחרי שביטלו אפילו שאחר שביטל אותו ויעבור על תקנת חכמים שהחכמים יצריחו לבאר אותו. זה הדעה השלישית בהרמה. אז בעצם פה הוא טוען שמכיוון זה גם כן אותו רעיון קצת אבל פה הוא אומר הוא זה החשש שהוא יניח את החמץ במזית לכאורה נראה פה קצת שהוא לא יחשוב שזה הפקר גמור זאת אומרת שאם מישהו יבוא ויקח לו את זה אז הוא גם יכול להרביץ לו גם כן ולא לצעוק עליו מה אתה לוקח שלך מה

אתה ז אתה אומרת זה לא הפקר גם הוא אפילו שיהיה עם כל דיני ההפקר יש פה בעיה אז פה אז עכשיו אנחנו חוזרים אלינו לגזלן הזה שהוא גזל והוא בא ואומר הרי שלך לפניך אז אמרנו ככה אז יש לפי הדעה שהגזלן קיבל את זה זכה בזה אז בפשטות אז אתה בא אומר הגזלן גזל את זה והנגזל יסבול מה איפה ההיגיון של זה ומחזיר לו אומר הרי שלך לפניך אז השאלה היא פה גם כן אז לכאורה אפשר גם נגיד זה הפוך מכיוון שפה באמת היה בא לירא בא למצא כיוון שהגזלן לא בייר אותו וזה ברשותו אז הכיוון שהיה פה בא ליראה ובא לימצא אז חכמים כל דבר שיש בעל ליראה ובע למצא שעברו איסור אז לכולם מחכמים אז פה לא קחו זה נכון שיוצא שטוב חוטו וזינגד אבל זה בעצם כיוון שיש גזירה כללית בחכמים שלא יקחו דבר שיש לו איסור שהיה לו איסור מן התורה. נכון שאחר כך פקע איסור, אבל על דבר איסור החכמים

גזרו שזה עברו. בן אדם פה עבר ובא ליר בא למצא. אז לכן אפילו שזה הגזלן נכון שסובל מזה הנגזל אבל בעצם הוא עבר על בעליו בא למצא. אבל אם תגיד שזה אינו שלו וזה אינו ברשותו אז שניהם לא עברו בא לירא בא למצא. אז פה לא יהיה את כל הדיון הזה לכאורה זה לא היה שלו הוא לא יכול לבאר אותו וזה ש וזה והגזלן אתה אומר לא ברשותו הוא לא רצה לזכות בזה אתה רואה שהוא לא בייר אותו אז הוא לא רצה לזכות בזה אז יוצא ששניהם לא עברו על בעל יראה הוא בא למצא אז פה זה למעשה אנחנו קוראים לכל הדבר הזה של הרמה אנחנו קוראים לזה בא להירא בא לי מצא מדרבנן שזה לא מן התורה אבל רבנן שמו על זה דין שבא לראה ובא למצא מדרבנן. כך הם שמו על זה. זאת אומרת שכשאנחנו נכנסים לסיבה הזו שרוצים לדעת מה קרה פה, מה קרה פה בחפץ, אז אנחנו אומרים שבעצם החפץ אז אם אנחנו הולכים לפי שיטת הרמב"ם

שהוא אומר שצריך שאפילו אם הוא ביטל אותו אז הוא גם לא יכול לזכות בו. זאת אומרת מה זה לכורה אם הוא ביטל אותו למה הוא לא יכול לזכות בו אז לפי לפי מה שהירושלמי מביא זה שלוש דעות מה שאמרנו אז אם אנחנו אומרים לפי הרמבם שהוא אומר שחמץ גמור שהוא ביטל אותו הוא לא יכול אז אסור אז חכמים גזרו עליו אז יש פה גזירה בעצם על דבר שהוא היה מבוטל אז חכמים גזרו פה יש פה סוג גזירה של חכמים שאתה לא תהנה בדבר דבר אפילו שבעצם אם אני אומר שהוא הפכיר אותו הוא לא ברשותו ובכל זאת חכמים גזרו אז אנחנו אומרים שחכמים פחדו ששמע שמע הוא כאילו ההפקר לא יהיה בלב שלם או שאחרים יראו שהוא הפכיר והוא מחזיר את זה כמו שדיברנו על הפקר כזה שעל ביאור בשמיטה אבל אם אנחנו מדברים על סוג כזה של הפקר של ביטול מה שהרמבם מביא ונגיד שזה לא ביטול מטעם הפקר אלא זה רק ביטול מטעם

ביטול. זאת אומרת שהוא לא ביטל את זה בלב שלם. אז אנחנו חוש חכמים חוששים שהוא לא יבטל את זה שזה שיהיה פה בעיה שהביטול הוא לא יהיה אמיתי. בהפקר לא שייך להגיד אמיתי או לא אמיתי. אם זה הפקר זה הפקר. בביטול אם אני אומר שרק מדעם ביטול ולרמב"ם לא מביא את זה מטעם אומר שחמץ אחר הפסח אסור אפילו שבטלו. זאת אומרת שיש גזירה של חכמים שאל תשתמש בזה שאז יש לנו פה גם בגזירה של חכמים יש לנו כמה דעות איך מה החכמים התכוונו פה אם זה אנחנו אומרים שזה בהרמה שזה כוונה שהחכמים ביטלו את זה אמרו ששמה הוא לא ימכור את החמץ כפי שאומר הראש בהטור שהוא לא יבטל את זה והוא יבוא בבעל ראה או באלמצא אז בעל ראה או באלמצא חכמים תמיד גזרו אם אני אומר לפי השיטה השנייה שהוא הפכיר אותו. אז פה זה לא בגללו מבחינתו זה בסדר. רק הבחינה ששם הבן אדם

לא יפקיר בלב שלא יפקיר בלב שלם זה לא אכפת לי. מה אכפת לי? זה הבקר. הוא הוציא את זה או בחוץ הוא הבקר. רק מה? רק אז פה אפילו שהוא לא עבר על בעל ראה או בא לי מצאה חכמים גזרו יש פה גזירה מיוחדת. אז לפי הגזירה הזו, השיטה הזו השנייה שזה השיטה של הרשבו, אז הרשבו יתאים לדברי הרמב"ם שאומר שאפילו שהוא ביטל אותו אז גם כחכמים אסרו אז זה לא אסרו פה בגלל שהיה איסור עליו בגלל שאנחנו מפחדים שהוא ביטל אותו שהוא ישתמש בו זה היה הפחד שלנו אבל הדעה השלישית הוא גם בערך אותו דבר שהוא יניח אמצו במזיד אפילו שהוא ביטל אותו אז או שנגיד שבאמת אנחנו אנחנו חכמים חששו שהביטול לא יהיה בלב שלם או שחכמים חששו שבגלל שאחרים יראו הנה הוא משאיר את אותו חמץ שלו אז זה כבר עוד דיון בכלל האם זה הכוונה אבל כשאנחנו מדברים אצלנו הגזלן והנגזל אז

אם אנחנו הולכים לפי השיטה הזו שהגזלן קונה לפי שהמחלוקת שהבאנו עכשיו בדף סח האם לפני לאחר יאוש אז הוא קונה את הדבר אז אם הוא קונה את הדבר זה אומר אומרת שהוא עבר בבעליו בא למצא והתורה אומרת שדבר שהוא עבר בבעל יראה בא למצא אז אי אפשר אז אפילו שבאמת הנגזל סובל מזה אבל הוא בא ואומר לו הרי שלך לפניך מבחינת התורה זה מותר מבחינת התורה רק למה בגלל שאני שנגזל הגזלן חטא אז יש פה איסור דרבנן אז השאלה פה גם בזה יש לדון עוד עוד דיון קצר כמו שאומרים זה שהוא לוקח את את הזה ומחזיר לו את זה. אנחנו יכולים להגיד אין לזה שום שוויות של כסף. חכמים אמרו שאסור להשתמש בו ובפרט דבר שהוא עבר עליו עבירה אזחס יש לזה משמעות. דבר שעברו בו עבירה כמו שבהימה שעברו בעבירה אז צריך להרוג את הבהמה. למה? מה מה היא השמה? אבל שלא יגידו ש

שהוא אוכל דבר שעברו בו עבירה. אז חכמים עסרו אותו. אז עכשיו זאת אומרת זה השיא כאילו זאת אומרת שבאמת היה פה מעשה לא טוב בגלל המעשה לא טוב חכמים עסרו אותו עכשיו איך הוא יכול לבוא ולהגיד הרי שלך לפניך הרי חכמים פה אסרו אותו אז אפילו שנגיד שיש לגזלן מצווה שביישיב את הגזילה והוא בא ואומר פה מבחינת התורה קיימתי פה והשיב את הגזלה חכמים לא אמרו שבמצב כזה שאין לו שוויות זה לא מעניין אותי אם יש שוויות או אין שוויות זה החפש שלך קח אותו אז זאת אומרת שכשאנחנו מסתכלים על חמץ שעבר עליו הפסח ואומר לו הרי שלך לפניך אז אנחנו אומרים שהוא לא חייב לתת לו חפץ של שוויות אפילו הוא נותן לו את אותו חפץ שהוא לקח התפתר אבל אם אני אומר שבעצם החפץ הזה אין לו שוויות וגזלן והישיב את הגזילה בא עליו השבת הגזילה שהוא צריך לשלם לו לתת לו כסף

על זה לקחתי לך 1000 שק מה אתה מחזיר לי שקל מה אתה זה לא זה לא והשיב את הגזילה זאת אומרת שבהישיב את הגזילה מונח פה שהוא צריך להחזיר לו את השו מה שהוא הפסיד לו הוא לא יכול לבוא ולהגיד לו את זה אז אם אנחנו נלך לפי שתי הדעות האחרות של הרשבו ושל או ש או של ה יש מפורשים שהרמה הזה נקרא שבעצם הגזלן לא רצה לקבל אותו, הוא לא רצה לזכות בו. ברגע שהוא לא רצה לזכות בו, אין פה איסור. זה רק החמים שמו על זה כדי שאחרים לא יעשו כמותו, שלא באותו אז כבר פה גם גזרו. זאת אומרת אפילו שפה בעצם אין את הדיון הזה כיוון שחכמים גזרו שהוא לא יאכל שלא להשתמש בזה, אז כשאתה בא ואומר שהגזירה של חכמים היא בעצם בגלל שהיה פה איסור משהו אחר. אומר פה רובה אז פה זה זה המחלוקת של הגמרא שהוא בא ואומר לו הרי שלך לפניך אז אומר אנחנו רואים שיהיו קנה

>> אז אומר פה זה לא יהוש לא אם הוא היה קונה את זה באמת אז היה יוצא שהוא עובר בעלי רואה בעלי מוצא אז הוא לא יכול להחזיר לו הרי שלך לפניך בגלל שיש פה עבירה אמיתית אם אתה אומר שהוא לא רצה לקנות את זה בגלל שאם הוא היה רוצה לקנות את זה היה צריך לבאר את זה והוא לא רצה לעבור עליה הגזלן לא רצה אפשר לעבור עליו שבא ליראה או בא למצא. יוצא פה מאוד מעניין בהקשר הזה שמצד אחד הגזלן גם לא רוצה לעבור. אז זה יוצא שזה רק איסור של הרבנן לא בגלל החפץ אלא זה איסור בגלל מרית עין. בנגיד את זה ככה. אם זה איסור משום מרית עין אז זה סוג איסור אחר. זה לא איסור בחפצה אלא זה איסור בגברה. אז פה יכול להגיד הרי שלך לפניך זה שווה רק רחמים הורידו את השובש הזה פה זה כש אנחנו אומרים שזה בגלל החפץ עצמו שבחפץ עצמו חכמים אמרו כל חפץ שנבחה בו

עבירה אז זה איסור חפצה וזה ההבדל פה אז זה המחלוקת האם זה איסור גברי או איסור חפצה ישאר פה No.