חצי שבט מנשה שכולו געגוע : כיצד הכין משה רבינו את הרחבת הארץ - הרב יעקב גולדשמיד

מטה ומקל: מעלת זמן הגלות ועניין חצי שבט מנשה בעבר הירדן תקציר בשיעור זה נעיין בקשר הפנימי שבין "מטות" ל"מסעי", ובמעלה הטמונה דווקא בבחינת ה"מטה" — היובש והתוקף של זמן הגלות. עוד נבחן את ביאורו של הרבי בסוגיית נחלת עבר הירדן, ובעניין חצי שבט מנשה שהתיישב שם מתוך רצון ומכוחו של משה רבינו, כהכנה להרחבת הארץ לעתיד לבוא. השיעור פותח בהבחנה בין "שבט" (ענף לח המחובר לעץ) ל"מטה" (מקל יבש ותקיף), ומיישם זאת על מעלת עבודת ה' בגלות; ומשם עובר לביאור נפלא המבחין בין נחלת בני גד וראובן לבין התיישבות שבט מנשה. הנקודה המרכזית פרשת מטות-מסעי, הנקראת בימי בין המצרים, מגלה את מעלתו המיוחדת של זמן הגלות — שדווקא בבחינת ה"מטה" היבש (בניגוד ל"שבט" הלח המחובר לעץ) גנוז מלוא תוקפו של יהודי העובד את קונו בקבלת עול, בלא כל "לכלוכית". על יסוד זה מבחין הרבי בין שני עניינים בהתיישבות עבר הירדן: נחלתם המבוהלת של בני גד וראובן שחיבבו ממונם יותר מנפשותם, לעומת ישיבת חצי שבט מנשה שהיא עניין נעלה שפעל משה רבינו מרצונו ובכוחו. ולפי שארץ ישראל היא חלק אינטגרלי מעצם מציאותם של ישראל, וכל עניין ביהדות — תורה וגאולה — עובר דרך משה רבינו, אף הרחבת הארץ העתידה מצריכה שמשה יפעל מעין הרחבה בזמנו, דווקא על ידי שבט מנשה המשתוקק לארץ ("נשני אלקים... בארץ עניי") ועיניו נשואות אליה תמיד. עיקרי השיעור מטה מול שבט — שני שלבים בענף: ה"שבט" לח ומחובר לעץ (דרגה גבוהה, אין צורך בנדרים), וה"מטה"/מקל יבש (בחינת גלות, הזקוקה לנדרים כסייג — אך בה גנוז התוקף). "מקל שקד אני רואה" (ירמיהו א, יא): יובש מחד, תוקף מאידך. נדרים סייג לפרישות — עבור מי שאינו בדרגה של שימוש בגשמיות לשם שמיים; ודווקא ביובש ה"מטה" טמון תוקפו הטהור של קבלת עול בזמן הגלות. משום כך פרשת מטות חלה תמיד בבין המצרים, עת ישראל נקראים "מטות" ומשתוקקים לגאולה. הקושי — בחת"ת של היום (מסעי): נתינת ערים ללויים בעבר הירדן — "ונתתם מנחלתכם" — מ"ח ערים (מ"ב ועוד ו' ערי מקלט); מדוע להושיב לויים שם לכתחילה? והקושי מתחיל כבר במטות, בהופעת "חצי שבט מנשה בן יוסף" (במדבר לב, לג) שכלל לא ביקש ולא הותנה עמו. הבחנת הרבי — בבני גד וראובן נאמרים ביטויים שליליים: "נחלה מבוהלת" (משלי כ, כא), ודעה בירושלמי שאין מביאין ביכורים משם; ואילו על שבט מנשה לא נאמר דבר שלילי — אדרבה, המדרש על קרבנות הנשיאים ("ולזבח השלמים בקר שניים") מציגו כמעלה. הרי לפנינו שתי סוגיות נפרדות. הרחבת הארץ על ידי משה — כל נקודה בעצם מציאותם של ישראל צריכה את משה ("תורה צוה לנו משה"; קידוש הארץ למעשר במה שראה משה; "גואל ראשון הוא גואל אחרון"). ארץ ישראל היא "נחלה" בעלת שלוש מדרגות (על פי שכל, גורל, רוח הקודש). "כי ירחיב את גבולך" — משה פועל מעין הרחבה בחלקו את שבט מנשה לשניים, דווקא השבט המחבב ביותר את הארץ (מבנות צלפחד), כהכנה לגאולה, ובזמן בין המצרים.