גמרא בעיון 4: להקדיש דבר שאינו ברשותו? סוגיית הצנועין (החסידים) בבא קמא ס״ח-ס״ט - הרב שמואל רבינוביץ

לפני יהושני לאחר יהוש התורה לא מחלקת הוא לקח הוא גנב ממילא ברגע שהוא גנב אז לא משנה לי לפני יאוש אחרי יאוש גנב שמחר זה לא מעניין אותי יותר רב ששת אומר פטור למה אומר חיוביהם לאחר יושו דענו מהסוף לפני יאוש אז אומר לפני יהוש אומר זה שייך לבן אדם הקודם אז ממילא זה לא שייך אליו בכלל אז אתה לא יכול לחייב אותו הוא נכח הוא צריך לשלם להחזיר לשני אבל צריך להחזיר לשלם אבל לאחר יוש אז הוא בגלל שהמעשים שלו עשו את זה אז הוא ממילא הוא מתחייב פה אבל לפני יאוש דלא יענו מהסוף שהמעשים שלו לפני יאוש לא זה זאת שייך לשני לא מחייב דומיה לתביכי אמרה כמו שטביכה אז אומר אנחנו אומרים טווח או מחר כמו שטביחה שבן אדם שוחט את זה אז בענין דאנו מיסוב זאת אומרת אז המעשים שלו גרמו לכך שהוא לקח שור של מישהו אחר או לקח כבש של מישהו אחר

והוא שחט אותו אז כמו שהוא לקח את זה פה אז הוא חייב אותו דבר פה אז הוא אומר אותו דבר גם כן אם הוא מכר את זה אז גם כן שלו אז אנחנו נעבור קצת הגמרא אומרת אף רב לזר סבר חיוב דלאחר יאושו דמר רב לזר למטה אמר רב ליזר תדע הוא אומר שסתם גניבה יאוש בעלימו סתם בן אדם שהוא גנב אז יש פה יאוש למה שהרי אמרה התורה טבח ומחר משלם תשלומי ארבעה וחמישה אז אומרת הגמרא, אז זאת אומרת שסתם גניבה, רב לזר לוקח את זה בצורה כזו, שכל גניבה, כל גניבה שבן אדם לקח, אז הוא התייאש. אין פה שאלה. אז אומר תדע שסתם גניבה יאוש בעלימום, מאיפה אני יודע? שהרי אמרה התורה טבח ומחר אומרת התורה שהוא משלם תשלומי 45. שואלת הגמרא על זה והדיל מלא הייש אולי הוא לא התייאש מי אמר לך מאיפה אתה לוקח שהוא התייאש אלא הוא אומר לו משום דאמרין אין סתם גניבה יהיוש בעלים כל גניבה

שאנחנו אומרים אז יהוש בעלים אז רבי ליעזר בא ואומר שרק לאחר יאוש קונים את זה והוא חולק הוא סובר כמו אז כמו הוא סובר כמו רב שישס לרב לזר והוא חולק על רב נחמן אז יש לנו בעצם פה שתי שתי שיטות, שיטה אחת שלפני יאוש ושיטה אחת לאחר יאוש. אז כשאנחנו מסתכלים בעצם על ה על המחלוקת, האם זה מחלוקת כותבית כל כך? זאת אומרת שזה סובר בכלל מה מעניין אותי יאוש או לא יאוש? לא מעניין אותי. לקחת הגנב גנב הוא חייב. זאת אומרת זה לא מעניין אותי בכלל. כל התורה חיו בעצם את הגנב. זאת אומרת פה הוא אומר לא השני סובר שאנחנו מדברים הרב לזר ורב ששס הם סוברים סברה אחרת לגמרי הם אומרים זה תלוי בחפץ כיוון שהחפץ אם הוא יצא מרשותו מרשות של השני אז ונכנס לרשות הגזלן אז יש לו פה חפץ החפץ הזה החפץ מקבל מקבל משמעות שהוא שחטו אותו מכרו

אותו לא מסתכלים את על ה על הבן אדם אלא מסתכלים על החפץ זאת אומרת יש לנו מושג של גברה ויש לנו מושג של חפצה אז לפי רב שיש לפי רב שיש רב נחמן שהוא אומר שזה לא משנה לי אומר לפני יאושחר יאוש אז אני אומר שהחיוב שהתורה נתנה הוא על הגזלן אומר למה זה מעניין אותי החפץ החפץ לא מעניין אותי הוא שחט אותו הוא מכר אותו גמר אבל לפי רב 16, לפי רב ליזר אני מסתכל על החפץ האם החפץ עצמו נהיה הוא אם הוא שייך לפלוני אלמוני אז עוד לא יצא מרשותו אז התורה לא מחייבת אותו החפץ עוד שייך לפלוני איך אתה יכול לחייב אותו על חפץ של מישהו אחר אבל אם זה יצא מרשותו על ידי שינוי על ידי זה שהיה יאוש פה ברגע שיש יאוש אז החפץ הזה נהיה שייך ל אז החפץ הזה נהיה שייך לגזלן והגזלן עכשיו עשה פה איזשהו תביא או מכירה ממילא אז אז זה שייך אליו והתורה מחייבת אותו זה היה

זה בעצם הנושא העיקרי פה של המחלוקת הוא אומר שזה אותו רעיון כמו טביכה שנהיה מעשה בתוך החפץ אותו דבר מכירה כיוון שלמה מה ההבדל בין תביכה למכירה מכירה אני לוקח ואני מוכר לך בניין נין של מישהו אחר אני יכול למכור לא מכרת לך שום דבר כשאני בא ועושה שינוי בחבץ או אני טובח אותו ועושה ממנו איזשהו עושה פעולה או קודם הוא היה חי עכשיו זה נהיה בשר אז אתה אומר עשית פה בחבץ משהו אבל אם אנחנו מסתכלים על מכירה לבד אפשר להגיד מכירה לבד הוא לא מכר פה בן אדם לא יכול למכור דבר שאינו שלו אז אם יש יאוש אז אחרת שלא כמו בתביכה. זאת אומרת שאנחנו אומרים שהייאוש הזה פה גורם הוא הגורם שהוא מוציא אותו מרשות הבעל הבית מכניס אותו לרשות הגנב. זה הבסיס שלו. עכשיו אומר לו רבי יוחנן אז אומר אז הוא ממשיך אז אומרת הגמרא מכלל דסוב רבי יוחננו לפני יאוש חיה ואחר

יהוש מי רבי יוחנן אמר חייב ורשלוקש אמר פטור הגמרא ממשיכה פה איסור רבי יוחנן לרשלוקיש רבי יוחנון מקשה לרשלוקיש כתוב גנב והקדיש בן אדם שלקח חפץ והוא הקדיש אותו ואחר כך טבח משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה. רבי יוחנן אמר לנו למעלה שזה לא משנה לפני כן או אחרי כן. אז אומר אם הוא גנב הגנב לקח והקדיש את זה אז אחר כך אפילו אם הוא טוח את הבהמה או שאפילו מכר אותה הוא לא משלם תשלומי כפל. הוא משלם רק תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמישה. אז שואלת הגמרא מי הקדיש >> אז עוד מעט נראה בעצם פה פשטו את הגמרא שהגנב הוא הקדיש את זה שאם הגנב הקדיש את הדבר אז אנחנו אומר אז הוא שואל אותו עכשיו אם נגיד לפני יאוש מקדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו שלו אף כל שלו כמו שאמרנו קודם שרבי יוחנן שואל

את ריש לקיש אנחנו מוציאים גמרא שהגמרא אומרת שאם אם הגנב לקח והקדיש את זה אז הוא אפילו אחר כך טבוח ומחר זה כבר לא הוא כבר לא יכול הוא לא מתחייב אז הוא שואל מתי הוא הקדיש את זה אם תגיד שזה לפני יאוש לא יכול להיות אומר בן אדם חייב להקדיש את שלו הוא לא יכול לקחת חפץ של השני כמו שאמרנו קודם ולהקדיש אותו זה לא שייך אז מה ביתו שלו אף כל שלו אלא פשיטה אומר זה ברור שזה לאחר אחר יאוש כך אומרת הגמרא ותימ מה הטם למה הטם דגדיש דינו משלם ארבעה וחמישה אם זה כבר שלא אז מה קרה פה טבח ומחר רבי יוחנן אומר שזה לא משנה לפני כן לא משנה אחרי כן אז הוא שואל את רשלוקייש זה בעצם רב שישס הוא שואל אותו מה קרה פה אז אומר לו אז אומר אלא הפשיטה לאחריות שפה מדובר שהוא מכר את זה לאחריות ולמה אם כך למה למה הוא לא חייב על תביכה? אז אומר

דכתבך דקדש כתבך בגלל שהוא הקדיש את זה אז ממילא זה כבר לא שלו אז ממילא הוא טבח אבל לא הקדיש אם הוא לא הקדיש את זה טבח משלם ארבעה תשלומי ארבעה וחמישה עכשיו אז הוא שואל אותו כך אם כך אם תגיד שיאוש קונה אז המים משלם לו שלא הוא טובח שלא הוא מוכר זאת אומרת אם תגיד פה יש לנו הנקודה שלנו פה פה זה ככה אם אני אומר שיאוש קונה אז זה שלו שלו למה הוא מתחייב ב4 וחמישה אם תגיד שיאוש לא קונה אז הוא אז הוא לא טבח את שלו בכלל אז איך אתה יכול להגיד אז אמר לי מהסכינן אז הוא אומר לו מה אתה מביא גמרא הגמרא מדברת בכלל משהו אחר שמי כגון שהקדישו בעלים ביד הגנב הגנב גנב את זה והבעל בעלים אמר אם הוא גנב את זה שיהיה הקדש אז שואלת הגמרא ומי קדוש אמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם הם יכולים להקדיש אותו זה לפי שאינו שלו וזה לפי

שאינו ברשותו איך יכול בן אדם להקדיש דבר שהוא לא אצלו הוא לא קיים אצלו זה אתה לא יכול להקדיש את זה וזה ש אז אמרי אז אומר פה עכשיו נכנסת הגמרא לסוגיה שאנחנו רוצים להיכנס אמרי הודא אמר כצנויים שרבי יוחנן אומר שואל אותו מה זה יכול להיות? אז הוא אומר כצנועים. מה הכוונה בצנועים? הכוונה בצנועים זה כך. אז אומרת דתנן למדנו הצנועים מניחים את המאות ואומרים כל הנקת מזה יהיה מחולל על המאות האלה. שמה קרה בצנועים. צנועים זה סיפור כזה שהם לקחו בן אדם יש לו קרם אז שלוש שנים יש אורלה. שנה רביעית זה נקרא קרם רבי עכשיו קרם רוי הב שייך לבעלים זה יש לו קדושה הבעלים כי לוקח אותו כמו מעשר שני הוא לוקח אותו לירושלים עכשיו אם הוא לא יכול לקחת את זה אז הוא פודה אותו מחלל את הכסף על כסף הוא מחלל את הפירות ואז הוא לוקח הכסף ויש לו זה

קדושה והוא עולה עם זה לירושלים אז אומרת הגמרא ככה אנשים עוברים ברכוש שמה מה הם רואים קרם? הם רואים ענבים יפים אז הם הולכים ולוקחים ענבים מי לוקח את זה? זה אני על פירוש. עכשיו מה קורה? אז הצנועים כדי אז מה קורה? האנשים האלה נכשלים נכשלים בלאכול דבר שצריך לחלל אותו. אי אפשר לאכול אותו רק בירושלים וצריך לחלל אותו. מה עושים הצנועים? מניחים מאות. הם שמים כסף בצד. עכשיו הם אומרים כל הנלקט מזה, כל מי שיקח דבר, הוא יקח מזה איזה פרי, הוא יקח, זאת אומרת את הענבים, יהיה מחולל על המאות. אז המאות האלו, הפרי הזה יהיה מחולל על המאות האלו. אז שואלת הגמרא, אז שואלת הגמרא, והרי חזרה קרן לבעלים. זאת אומרת, אם אתה אומר שאנחנו לומדים צנועים שיש לו עוד קשר אפילו שהוא התייאש, שמה הם לוקחים את זה, הם לוקחים את הענבים

וזה כבר לא ברשותו, אז איך הוא יכול לחלל את זה? אז הוא אומר, כל מה שהם יקחו אני כבר מחלל שם את המאות ואז לפני שהם לקחו את זה אי אפשר לחלל את זה. אחרי שהם לקחו את זה, זה כבר גניבה, איך הוא יכול לחלל את זה? יוצא מזה שיש לו יש לו קשר לזה אז איך איך הוא יכול אז אומר אז אומר הרי חזרה קרן לבעלים הבעלים אם הוא חוזר עכשיו חזרה שגזל ולא נתייאשו הבעלים אז הוא אומר אינם יכולים להקדיש אותו זה לפי שאינו שלו ואנחנו רואים מצנויים שבן אדם כן יכול לחלל ולקחת דבר שהוא לא שהוא כבר לא ברשותו ולחלל אותו אז אותו דבר גם הקורבן אז אומרת הגמרא, כשעמד בדין, מדובר פה שהוא כבר עמד, הגנב עמד בדין והוא התחייב לשלם, אז הוא יכול להקדיש אותו. בכל אופן, פה נכנס לסוגיה קצת אחרת. עכשיו מה הכוונה מה הסיפור בצנועים? אז אומר תוספות אומר פה יש תוספות דבר

המתחיל הוא דאמר כצנויים אומר תוספות ואם תאמר והצנועים מחללים אף אחר יאוש שצנועים מחללים גם אחרי שהתייאשו למה שאנחנו אומרים סתם גניבה יא אאוש בעלים כדרבנן דרב שמ אם כן כסבר צנועים דיווש לא קנה אומר פה אם אנחנו אומרים ב הרי למה הם שמים את הכסף? הם הרי לא עומדים ביד הקרם ומסתכלים כל אחד אם לקח אותו ואומרים אה לקחת אז אני מחלל את זה. הם שמו כסף עכשיו כל מה שמישהו יקח זה יהיה מחולל על המאות האלה בעצם כשמחללים על מאות אז לא חייבים לחלל בדיוק בשווי. אפשר לקחת שווי של כל הקרם ולחלל אותו על דבר קטן. לא צריך על דבר גדול. אז זה לא חייב להיות בשו של הקרן. אז עכשיו פה אם אני טוען עכשיו יש לנו פה מצב מעניין. בא בן אדם רב דקרם רע אשכול ענבים יפה לקח ואכל. עכשיו כדי שהוא לא יעבור אז הבעלים יש לו איזה תחושה. מה פתאום מה התחושה

שלו? התחושה שלו שבעצם הוא הכשיל אותו. ההוא לא ידע שזה קרם רב. הוא לא ידע. הוא עובר, הוא לוקח ואז הם הוא לוקח קורא להם הצנועים שהם אנשים כאלה שהם לא רוצים שאף אחד יקשל על ידי. ממילא יוצא שהצנועים האלה שמו כסף. עכשיו, כשלפני שהוא לוקח אז אז עוד זה עוד בסדר. זה קרם רביואי. ברגע שהוא לקח אז אוטומטי זה נהיה מחולל על זה. אז ברגע שהוא מחולל על זה אז הוא לא עובר. שואל תוספות כשבן אדם לוקח הרי אז ודאי שיש פה יאוש. עכשיו אם יש פה יאוש אז איך אנחנו אומרים שיאוש שאנחנו אומרים שסתם גניבה זה נקרא יאוש בעלים. אם כן אז אלה שטוענים שהצנועים יכולים לשים כסף לחלל יוצא מזה שהצנועים סוברים שיאוש לא קנה בגלל שזה ברגע שהוא לקח את זה אז כבר ה בעלי מתייאש מזה אז אם הוא התייאש ואני אומר שאין שום קניין אז איך הוא יכול לחלל דבר שהוא לא שלו כך

אומר תוסות אז אומרת תוסות ברשלו כישמודד אין יכול להקדיש אחר יאוש למה דסבר יאוש קונה אז אומר יוצא מכך שאפילו ר שלרשלוקי שהוא אומר שהוא לא יכול להקדיש אחר יאוש שהוא סובר שיאוש אנחנו אומרים קונה לגמרי אז איך הם יכולים לחלל אז יוצא מכאן מהסיפור של צנועים שאם ברגע שההוא לוקח את זה אז זה לא מחולל אז שואל תוסות וכי תמה אם תרצה להגיד דה ויא שלא י מדעת למה יאוש שלא מדעת שהרי אינם יודעים אם לקטו עליו הרי הרי הם לא יודעים כלום אור גבי תמר דזיקה אמרינם באילו מציאס שבמקום שיש מושג כזה של תמר דזיקה כאלה תמרים שהם לא טובים אז אומר תוסות כיב דשכיחה דנטרה כיוון שיש הרבה אנשים שלוקחים את זה חשיב יאוש מדעת זה נקרא שאנשים התייאשו מדעת השואל תוספות אז איך יכול להיות לפי רשלוקיש איך זה עובד יש לומר דוכל לא שכיח כולי שלקטו שיראין

מן הבעל זה לא כל כך ולא דמה לתמר דזיקי וחשיב יאוש שלא מדעת אפילו מן דומש שלא מדעת כל מימה דצנו עם סברה כרב שמלא דמר דומר סתם גני ולא היה בירוש בלי אז בתוסט אומר שפה הגמרא מוכרחים להעמיד את זה בצורה כזו שהבעלים באמת לא התייאשו מכיוון שאם שאומר סתם יאוש לא נקרא שלא מדת אז אומר שסתם גנבה לא נקרא יאוש. זאת אומרת, מתי שבן אדם גנב, אז זה עוד לא נחשב כיעוש. הוא חושב אולי הוא כן יקבל את זה. אז עכשיו השאלה שלנו היא שאנחנו נכנסים פה לסוגיה הזו אז יש לנו בעצם יש לנו ככה אנחנו דיברנו על זה שיש מחלוקת בין הקצות החושן בסימן תו שהוא כותב כותב שיאוש לא יוצא מרשות בעלים. כך סובר הכסות החושן שיאוש לא יוצא מרשות בעלים עדצא לרשות זוכה עד שאין פה מישהו שזוכה אז זה נשאר שלו. כמו שרבי יוסי אומר בהפקר שהפקר מבורר בגמרא בן אדורים דף נג מג אז הוא

אומר שמה שאפקר זה שלו עד שלא נכון שהוא נותן זכות לאחר להוציא אותו אבל זה שלו כל זמן שלא לקח אותו מישהו אחר וזכה זה של הבעלים הוא מביא איזה ראיה מזה שהגמרא אומרת לרבי שהוא סובר שיאוש קונה בגזילה מהגמרא שלמדנו קודם שגזל בן אדם אדם שגזל חמץ עבר עליו הפסח אז אומר לו הרי שלך לפניך כמו שראינו בגמרא קודם אז הוא לומד מפה הקצות לומד מפה שיאוש לא יוצא מרשות בעלים זאת אומרת אפילו שאנחנו אומרים שזה לא שלו הוא נותן זכות למישהו אחר לקנות אבל כל זמן שמישהו אחר לא קנה אז זה שלו כך הוא סובר עכשיו אותו דבר גם כן אז אנחנו רואים את זה שמה בבן אדם שלקח חמץ אומר הרי שלו ואם נגיד שמתייאש יצא מרשותו ובפסח הגמרא אומרת שוודאי שהוא התייאשם כ איך הוא יכול להגיד לו הרי שלך לפניך ככה סובר הקצות וזה ההוכחה שלו מהגמרא הזו

שלמדנו שבן אדם שגזל יכול לבוא אחרי פסח ולהגיד הרי שלך לפניך זה דברי הקצות הנטיבות משפט נסיבס אומר גם כן בסימן רסב הוא גם כותב שם אותו דבר אבל הוא מביא שהתוספות אצלנו בדף סט יש תוספות בהמשך כל של הכתוב אז תוספות שם אומר בהמשך בדף סט אומר יש פה טוסט למטה קול שלקטו עניים היום יהיה הפקר אז אומר שם תוספות אז תוספות אומר ככה כזה דבר שיאוש היה פותר ממעשר גם איפהשהו ביד הגזלן למה שהגזלן לא יכול לזכות בו בגלל שאיסור בא ליווד זה כבר דיברנו שהגזלן לוקח את זה אז יש לו חובת השווה מצד שני יש פה יאוש אז אומר שמוכח מפה שביאוש יוצא תקף מרשותו כשוא אומר שמה קול שלקטו קול שלקטו העניים אז אומר שזה יהיה הפקע אבל אז אומר לכן אומר הוא צריכו לבאל ר שיאוש שגזילה שיאוש כשיש בגזילה אינו פותר הם היו צריכים להביא הוכחה דווקא בגזילה

שגזילה סתם ככה יהוש פותר אבל גזילה לא פותר למה בגלל שאין אדם רשאי לזכות בו אף אחד לא יכול לזכות בו בגלל שיש פה חיוב השבה של הגזלן והגזלן יה צריך להחזיר את זה אז אומר תוסות לומד שמה שכל זמן שלא זכה בו אדם לא יוצא מרשותו אז הוא אומר בפשטות אז אין אין ביאוש בגזילה אז זה לא עוזר שהרי עדיין אומר אז אף אחד לא זכה בזה וכמו שרבי יוסי אומר בנדורים כמו שהבאנו קודם שזה הפקר לא יוצא מרשות הבעלים עד שהוא מגיע לרשות זוכה זאת אומרת שהוא שהוא הוא מקיש אפקר ליהאוש אותו רעיון והוא אומר שעד שזה לא מגיע לרשות זוכה אז הוא לא יצא מרשות בעל אז הוא מביא פה פה כך אז הקצות אומר שהיאוש לא יוצא מרשותו ותוספות מביא וגם הנשיא וסובר ככה והם למעשה הביאו תוספות שיש פה מחלוקת בתוספות שתוספות סובר שזה כן יוצא מרשותו זאת אומרת מה השאלה פה אנחנו ניסינו לחדד

להבין את המחלוקת הזו של תוספות והנתיבות נשיא ניסינו להבין את זה מה פירוש לא יוצא משותו זאת אומרת דיברנו על זה שבן אדם יש לו חפץ שזה שלו בא הגנב גנב את זה הגזלן גזל את זה אז אנחנו אומרים הבן אדם החפץ שייך לו זה שהוא גנה וגזל את זה והוציא אותו מרשותו זה עוד לא הפך להיות בן אדם כדי לקבל קניין בדבר צריך לעבוד של להם כסף לעשות משיכה לעשות קניין בן אדם לא יכול פתאום לקחת חפץ אם יש חפץ אז החפץ שייך לבעל הבית אתה לא בן אדם רואה מכונית אומר די אני אקח את זה מה זה אני אקח את זה הגנב זה שייך למישהו אתה לא יכול לקחת את זה זה בעצם המחלוקת פה אז תוס סובר שיהיה זאת אומרת הקצות והנשיא סוברים שזה לא יכול לצאת לבד זה אין מושג כזה שפקע ממנו ה הקניין רק אם אנחנו אומרים שינוי רשות שינוי מציאות אבל או יאוש אבל לבד זה לא יוצא אז

הם טוענים זה שבן אדם מתייאש ממנו זה לא אומר שזה לא שלו בוא נגיד ככה בן אדם לקח הכביא בבית 1000 דולר בתוך איזה באיזשהו מקום באיזה ספר הוא לא מוצא את זה הוא מחפש עוד פעם ועוד פעם והוא לא מוצא את זה בעצם הוא התייאש מזה הוא כבר לא הוא צריך את הכסף עכשיו אין לו את הכסף אולי הוא יזכר אולי הוא לא יזכר אבל בעצם הוא הכסף אבל הכסף זה שלו. עכשיו יבוא מישהו הביתה, יקח את הספר, פותח את הספר, רואה ש לבה ממנו את הספר, רואה שיש 1000 דולר, אבל בן אדם התייאש, יש פה יאוש או שאין פה יאוש. מצד אחד הבן אדם יודע שזה נמצא אצלו, רק הוא לא זה שהוא עשה שלה והוא לא זוכר איפה שהוא שם את זה, אז אתה יכול להגיד, הוא התייאש מזה. צד שני, לא היה פה שום פעולה. הוא יודע שזה נמצא בספרים, הוא יודע שיכול להיות שהוא ימצא את זה עוד לא עכשיו אז

הוא צריך להיזכר עוד פעם בזה. אבל כשבן אדם לוקח את הספר ממנו, עכשיו הוא רוצה לקחת ממנו את הכסף אז השאלה אם הואזה הייאוש הוא נקרא יאוש אמיתי בוא נחלק את זה שבן אדם הלך ברחוב ונפל לו חפץ ואתה אומר נפל לו שקל אז הוא אומר אני אלך בשקל לחפש יאללה שמי ש אפ הוא אפילו לא שם לב לזה נגיד שבן אדם רק נפל לו 100 150 ש₪ 200 ש₪ שזה סכום הגון יותר אבל אין לזה סימן אין לזה שום דבר הוא בן אדם על פי רוב בשביל סכום כזה הוא יסתובב החוצה לראות קצת הוא ילך הוא יגידי אני לא מאמין שאני אמצא את זה שלום אז פה בעצם זה סוג יאוש אחר זה לא אותו יאוש כמו שבן אדם מחזיק שם בתוך הבית והוא לא זוכר איפה שהוא שם לבן אדם שאיבד את זה ברחוב הוא יודע שזה לא שם. אותו רעיון עכשיו על גנב. האם זה שהגנב לקח לו את זה? זאת אומרת זה כאילו שהוא איבד את זה ברחוב

או שזה שהגנב לקח את זה זה לא בדיוק ברחוב. הוא לקח את החפץ שלי ואני כועס עליו. אני לא רוצה לתת שהוא יזכה בזה. אני להגיד שאני חושב שאני אקבל את זה. יש לי סיכוי שאני אקבל את זה שתפיסות הגנב. בן אדם שגנב בבתים. יש משטרה, אולי אמצאו את זה, אולי לא מצאו את זה. הסוג של היעו של הגניבה הוא סוג שונה מהסוג הזה שאנחנו אומרים שהוא איבד חפץ קטן ברחוב. יש בגמרא יש מושג של זוטוי של ים. אדם לקח, עבר ליד הים, הים עלה עלדותיו והוא לקח את הכל. עכשיו זטוי של ים אומרת הגמרא, אפילו אם הוא לא התייאש, זה כבר יאוש. למה? כיוון שהוא לא ימצא את זה, הוא לא יכול לקחת את זה חזרה. זה הים זחף אותו, הוא לא מצא את זה. בעצם הבן אדם לא התייאש. אפילו אם לא התייאש, אבל מכיוון שהמצב הוא שהוא כבר לא ימצא את זה, אז אנחנו אומרים שזה ממילא

אותו רעיון יש. בן אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. אדם בא למשמש בכיס שלו, כך זה ההלכה שבן אדם שבן אדם איבד. ראית שבן אדם הלך ואיבד ואיבד אני יודע 20 ש₪ נפלו לו מהכיס. אתה רואה אותו ואתה מנסה לרוץ אחריו, לא הלך. אתה לא מוצא אותו על הלך לאוטובוס, אני יודע מה, איננו. עכשיו אין לך איך להחזיר לו את זה. הבן אדם הזה עוד לא יודע שזה נפל לו מהכיס. הוא אחר כך יחפש 20 ש₪ אז הוא אז הוא יראה שזה לא נמצא. אז אז השאלה היא עכשיו כשאנחנו אומרים שבן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, מה זה נקרא בכל שעה? כל שעה זה נקרא כל דקה, כל כל 10 דקות, כל כל חצי שעה. מתי בן אדם זה תלוי באמת בסכום. אדם שיש לו סכום גדול אז כל כמה דקות הוא רוצה לראות האם זה עוד בסדר. אז השאלה מה זה הגדרה שחכמים אומרים אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. אבל לא ניכנס עכשיו לכל הפרטים של

הסוגיה הזו, אלא ניכנס רק לזה שיש דעה שסוברת שבעצם מכיוון שהוא אחר כך ימשמש ויראה שזה לא אז כבר יהיה יאוש הוא כבר יתייאש מאז שזה נפל זה לא זה לא עכשיו נופל היא אז כשאתה מסתכל מבחינה הלכה טכנית הוא לא ידעד עכשיו הוא לא התייאש ממילא מי שתפס את זה אז הוא עובר בעבירה עכשיו בן אדם עובר ברחוב רואה 20 ש₪ או 50 ש₪ עכשיו השאלה מותר לו אם הוא מרים את זה לפניו של השני אז זה באיסורותך יש לו מצווה חש של להשיב את העבידה אבל אם הוא לא מצא את זה אם אני אומר שמכיוון שבטח כשהוא ימצא הוא יגיד מה אני אלך לחפש חבל סכום יותר גדול פה זה כבר שאלה כבר יש סימן או שיש סימן של סכום גדול אתה רואה הרבה פעמים ברחובות נמצא סכום הגון יתן סימנים זאת אומרת שיתן סימנים מתוך בגלל שרואים שזה חבילה יש לזה דין אחר אבל כשאתה רואה שטר אחד לכאורה

בשטר אחד בן אדם לא יחשוב שהוא יקבל את זה חזרה אז יש לנו פה עכשיו ביאוש נתנו פה כמה סוגים של איך בן אדם מתייאש ומתי בן אדם מתייש אז הוא אומר אז פה בקהילת יעקב שואל אותו אז הוא אומר זה שהם טוענים שמהתוס שזה מה שמביאים מדברי התוסרות אצלנו בבקמה בדף בדף סט שכל שלקטו שתפסו ליאוש היה פותר ממעשר באופן כללי יאוש לא פותר זאת אומרת בן אדם שהוא נכנס לשדה של השני אז אם הוא לוקח יש מושג של לקט שכחה כמה זה שזה אז זה נהיה אפקר ואז אז זה פותר אותו מהמעסר. אבל אם הוא לקח קצת יותר אז זאת אומרת האני הנכנס הוא לקח שלוש שיבולים יותר. אז השלושים האלה חייבים במעשה. אז בא הבן אדם ואומר זה זה למעשה בעצם התוסות שם שהתוספות אומר שאם הבן אדם בא בקול שלקטו אומר התוספות שהבן אדם אומר כל שילקטו עניים היום שיהיה אפקר. אז השאלה

היא ככה. זה עוד לא יצא מרשותו. זה עדיין לא יצא מרשותו. אבל פה מכיוון שאז אנחנו רוצים ללמוד מפה מהתוספות שלכך אומר הנסיוס הוא מביא שהתוספות לפי תוספות הזה ממש שההפק ברגע שהוא אומר כבר זאת זה בינתיים עוד לא לקטו מדבר כל שלקטו זאת אומרת שלקטו העניים פה אז אז זה יהיה אפקע אבל כרגע זה עוד לא אפק בגלל שהם עוד לא לקטו את זה ברגע שהם לקטו את זה אז שם יכול עלי ההפקר אבל בעצם הוא זכה פה כבר בדבר שיש לו חיוב מעשר. הוא רוצה לפתור אותו ממעשרת מראש. איך הוא יכול לפתור אותו? זה השאלה פה. אז אם אני אומר שיאוש הוא כבר מתייאש בזה, אז היאוש גורם לזה שאחר כך כשאני אקח את זה אז זה כבר יהיה הפקר. זה השאלה. אז מנסה הקהילות יעקב להסביר את זה. ככה אומר שבעצם נגיד שיאוש בעצם לא יצא מרשות בעלים. שהיאוש נלך לפי התקצות החושן והנסיבס

שיאוש עצמו זה לא ממש דין אפקר מה שנסיב רוצה להוכיח מהתוספות שזה כמו אפק אז הוא אומר לא אנחנו נחלק את זה שמה זה לא היה ממש מדין אפקע הוא אומר יאוש אצלנו זה לא יוצא מראש הבעלים אבל מה כיוון שהבעלים אינם יכולים לחזור מהיאוש שלהם ובפועל אין להבעל עם שום שליטה על הפירות האלה אז לכן הם פטורים זאת אומרת אפילו שנגיד שיש הבדל בין בין אפקר יש הבדל בין אפקר ליאוש אבל גם ביאוש יש לו כזה דין שהרי הבעלים יודע שהוא לא יחזור אליו אז ממילא אומר מכיוון שאין לבעלים על אותם פירות שום שליטה אז הם פטורים מסהר אז אפילו שזה לא ממש אףק גם הוא אז אנחנו אומרים בזה ידך וידו שווים יש כזה מושג שיד ה הבעלים ויד הלוקח את זה זה אותו שב אין פה כמו שתוסות אומר בבקמה הוא אומר ואינו דומה ממש לאפקר עלי דרבי יוסי שאפקר עלי בדרבי יוסי אינו

פותר ממעשר כל זמן שלא זכה פה בן אדם מה קרה שמה בן אדם הפכיר שדה עכשיו הוא הוא החליט שהוא זוכה במחדש אז עכשיו השאלה האם בגלל שזה היה תקופה קצרה שבן אדם אחר יכל לזכות בשדה הזה אז היה תקופה קצרה שזה לא היה כאילו שלו אז האם הוא פטור כבר ממעשר או שהוא לא פטור ממעסר זה הדיון בבק דף כח אז מה קורה שמה כשבן אדם אם היה בא אם בא בן אדם אחר וזוכה בשדה או זוכה מההפקר הפקר פטור מה עשה? עכשיו זה שהוא בא ולוקח את השדה מחדש זה הרי יהיה מובקר. יכלו כל אחד לקחת את זה. עכשיו מה אכפת לך ש שהוא הזוכה שהבעלים הוא הזוכה? אז רבי יהוש אומר שהוא לא יכול אינו פות ממעשה למה? אומר זה זה לא יצא מרשותו עד שזה לא יוצא למישהו אחר. נכון שנתת זכות למישהו שהוא יכול לקחת את החפץ ולזכות בו. אבל זה עוד איך זה יצא מרשותך? האם הוא יבוא ויעשה קניין ויזכה

בו? נתת לו רשות לעשות קניין. כמו שבן אדם הולך למכור חפץ אז הוא נותן זכות לשני לעשות קניין בחפץ. אותו דבר אומר אבל אם בן אדם עצמו חזר והפכיר את זה אז וזכה בו אז הוא לא זוכה. אז אומר פה שמה אז אומר אז הוא מסביר את זה שמה יש יד בעלים שולט בו הוא יכול גם כן לחזור בו מהפקר ולעכב אחרים ולתלאות הוא בא ואומר רגע אני התחרטתי בהפקר אז אחרים אני אני זכיתי אני לא רוצה עכשיו שאתם תזכו אז זאת אומרת הוא קיבל דין אפקר אבל מכיוון אם אחר היה לוקח את זה אז הוא היה זוכה וזה היה פטור ממעשה זה שהוא השאיר את זה אצלו אז אפילו שהוא היה לו תקופה של הפקר זה אומר מבחינת מציאות השדה שלו והוא לא יכול הוא לא יכול להתפטר הוא לא יכול לפתור את עצמו מהמעשה אז הוא בא פה ואומר כזה רעיון שמה הוא אומר יד בעלים שולט הוא יכול לחזור לעקב

אחרים אבל כאן הוא אומר שזה שהתייאש לא יכול לחזור לקבל את זה בעצם הוא כבר אומר שזה לא הוא לא הוא לא חולם שהוא יחזור בו אין לו את האפשרות לחזור בו. אז הוא אומר, אפילו אם נגיד שיאוש עצמו הוא לא שיאוש עצמו יש לו דין אחר, זאת אומרת שהוא לא יצא מרשות לגמרי. אז אז בהפקר אנחנו אומרים יש שמה דיון כזה שאומר למה זה לא יוצא מרשותו לגמרי בגלל שהוא יכול לחזור בו. אז פה אומר נלך עם הכיוון הזה. אפילו שהוא נגיד שהיאוש לא גרם שזה יצא לגמרי מרשותו כמו שהגמרא אומרת זה אינו ברשותו וזה אינו שלו אבל אנחנו יש לנו פה דיון אחר מכיוון שאנחנו דנים פה בדבר שזה לא שיאוש לא יצא לגמרי מרשותו אבל הוא מבין שזה לא יחזור אליו אז זה שונה מאפקע היאוש פה גם בפ פקר וגם ביאוש אנחנו אומרים שזה לא יצא לגמרי מרשותו אבל באפקר זה דין אחר למה זה לא יצא ברשותו

בגלל שהוא יכול לחזור בו ופה זה לא יצא ברשותו זה לא יצא מותו בגלל שהיה שלו ולא היה מישהו שזכה בו ברגע שמישהו זוכה בו אז הוא לכן הוא בא ואומר ככה שלפי רבי יוסי אז הוא אומר אם כך אני לא מבין כך שאומר בקלות יעקב אומר אם כך אני לא מבין את המחלוקת למה תוספות חולק למה הם חושבים שתוספות חייב לסבור שיאוש יוצא לגמרי עם ישותו. כיוון שפה מדובר בתוספות אז אנחנו אומרים שכל שלקטו יהיה אפקע. אז אומר אפילו שאם זה לא יצא מרשותו אבל הוא התייאש מזה רק הוא רוצה לזכות אותם שלא יצטרכו לעשות שלא יצטרכו ליסר את זה. אז בספר באר יעקב ככה אני חושב זה נקרא ספר אז הוא שמה הוא חולק על הקצות החושן ועל הנתיבות הוא מביא את זה למה הוא חולק על זה אומר הראש בנדורים בדף לד אז הוא כותב שמה להפוקי דהי גם ומגנב שאם בן אדם גנב שם הוא מדבר על גניבה שבן אדם גונב מהגנב דאי

דאוסר בלשון כיכרי קרי עליך שבן אדם שהגנב עוסר עליו אומר כי קרי עליך בן אדם יש לו זכות לאסור דבר שלו על חברו אז אומר דשורה באפסקה שבן אדם לקח את זה אחר הוא אמר כי קרי עליך ואז כשהוא אמר כי קרי עליך אז השני לא יכול לזכות בזה למה בגלל שאסור לו לזכות אסור לו להנות אבל אם מישהו לקח את זה ונתן לו את זה אז אפילו שזה היה כיכר שלו יש פה עוד יד באמצע אז עכשיו אומר הראש אומר שמה ששורה שזה מותר כשמישהו אחר כשמישהו אחר לוקח את זה אז הוא אז זה מותר אז אומר שמה אותו דבר שורה אותו אצלנו כך אומר רבי יעקב שמה שזה אותו דבר כאן איפה שהבעלים נתייאשו קודם שזכה המודר. הבעלים התייאשו והם אמרו לישו מישהו שהוא מודר ממנו הנאה. עכשיו זה שמודר ממנו הנאה יודע שהבעלים התייאשו אז הוא הולך לשכוות בחפץ. אז אומר אם אנחנו אומרים שזה לא יצא

מרשותו עכשיו הגיע המודע ומודר אסור לו לההנות מזה. אז האם המודר מותר לו לקחת את החפץ או שהמודר לא יכול לקחת את החפץ? אז אומר אומר פה לפי הראש שאם אז אומר כאן כך ואשת אם הקטל לא נפיק מרשותה אם נגיד שזה לא יצא מרשות שלו עד שהוא עשה הגיע לרשות זוכה אם כן אז הוא אומר אז אינש כפסכיח אז יוש לא יעזור פה מכיוון שאם אנחנו סוברים שיוש לא יוצא מרשותו אז לא יוצא מכאן שהי לא אז השני שני לא יכול לזכות ממנו רק אם יבוא מישהו שלישי כמו שאומר הראש אז מובא מכך אז הוא אז הוא מביא את זה מכאן שאם אנחנו אומרים שהוא באמת כן יכול לזכות זאת אומרת שהראש סובר שאיוש יוצא לגמרי מרשותו לא כמו שהקצות והנסיבס רוצים להגיד שאיוש לא יוצא מותו יש לנו פה ראש מפוחש שהיוש שיוצא משותו. הוא אומר בפירוש ככה כתוב בדף בנדור עם דף מגרבי יויסי שאפקר

לא יוצא מרשותו עד שבא לרשות אחר. אסור במודרנה כשהפקיר. והוא כותב על זה. אבל יעקב שמה כותב שזה ראיה ברורה שלא כמו שסוברים הקצות והנתיבות שזה לא יוצא מרשות. אז הוא אומר פה גם כן כהילות יעקב חולק עליו. אומר פה לכאורה אז אומר אפשר גם לדחוט את זה ולהגיד ככה שבאמת אפקר לא יוצא מרשותו עד שבא למישהו אחר מכל מקום אז אומר שברגע שהבן אדם בא וזוכה ביאוש אז הוא אומר זה בשעת הזכי אז נגמר ההפקר כי מכוח אפקר שהוא זוכה והוא לא שנקרא שהוא נהנה מהכסף שלו הוא נהנה מההפקר ההוא הבכיר את זה אבל זה לא הוא סילק את רשותו מפה אז הוא בא לדום ככה אז אומר שאפשר להגיד לפי שאפק לרבי יויסי יש לזה דין וכן אותו דבר די גם יאוש יהיה לזה אותו דין שרבי יוסי באמת יחלוק כך הוא רוצה ללמוד שרבי יוסי יחלוק שאפילו שהפקר לא יוצא מרשותו אבל ברגע שהשני לקח את זה ברגע

אותו רגע אז זה נהיה שלא אז זה לא שההוזי בוא בוא נגיד ככה, כשהוא נותן לו, אומר לו אתה מודר הנאה אז ממני אז הוא אומר נכון שיש לו זכות בזה, אבל ברגע הוא נתן זכות לכל אחד לזכות בזה. אז רבי יוס הוא בא להגיד פה שרבי יוסי נלמד ברבי יוסי סברה אחרת. זאת אומרת שהוא לא נתן לו פה מתנה. כשבן אדם בא ואומר אני נותן לך מתנה אז אתה נהנה מזה. פה כשהוא לא נתן מתנה הוא אומר שהוא הפקע כל לכל מי שרוצה. אז ברגע שהוא לקח את זה ממנו הוא הוציא אותו מרשותו בכלל. אז יש פה דיון על הקטע הזה שהוא הוציא אותו מרשותו בזכות. אז האם זה נקרא שהוא נקרא שהוא נהנה ממנו או שהוא לא נהנה ממנו? בעצם אם אני אומר שזה שלו הוא לקח את זה ממנו הוא נתן רשות לכל אחד. אז לא מכיוון שהוא מודר הנאה אז הוא לא נתן רשות. אבל אני ממ שבעצם הוא סילק את רשותו. רק מה? הוא לא

יכל לסלק עד שמישהו לא ירים את זה. אז פה הוא הרים את זה זה לא זה הדיון הוא הביא שם עוד ראיה בזה שיאוש יוצא מיד כך הוא הביא את הראיה ואם נגיד שהוא לא יוצא מביא את זה בעבד שקונה את עצמו ביאוש בעבד יש בעיה שיד עבד כיד רבו אז אם מישהו אחר זוכה בזה אז יכול לזכות בעבד אבל אם העבד לבד רוצה לזכות מכיוון שיד עבד כי יד רבו והעבד עוד לא השתחרר. הוא נכון שהוא הפכיר אותו, הוא לא השתחרר. אז כתוב שמה שב בעבד הוא יכול גם לזכות בעצמו. >> הוא ילקח את העבד ואמר שהעבד הזה הפקע. עכשיו העבד יכול לזכות בעצמו, >> לקחת לעצמו, להיות בן אדם רגיל, או שרק שמישהו יבוא ויתפוס אותו, אז הוא יקח אותו, הוא יהיה עבד שלו. אז זה אז השאלה אם ברגע שהוא נהיה הוא יוצא מרשות הבעלים יכול להגיד שהוא נהיה בן אדם לגמרי הוא אחר הוא הבכיר אותו אז

יש לו אפשרות לזכות בעצמו לעצמו או שאתה אומר לא כיוון שכל זמן שהוא לא יצא מרשותו אז יד עבד כיד רבו אפילו שהוא הפכיר אותו אבל הוא לא יצא מרשותו אז הוא לא יכול ברגע שהוא לא יצא מרשותו אז העבד יוצא שהעבד הוא נשאר הוא נשאר ר עבד אז הוא עצמו לא יכול לזכות בו וכל אחד אחר יכול לזכות בו זה אותו רעיון שהוא מביא בכל אופן עכשיו ניגש חזרה קצת לסוגיה של צנועים אז אומר פה הרעיון הוא בצנוי אז אנחנו נתנו הסבר שיש מושג כשאנחנו אומרים זה ש כאילו בחמץ נתן אתה אתה דוגמה זה שלא וזה אינו ברשותו. זאת אומרת הגזלן כאילו לקח את זה שזה נהיה שלו. רק אם הוא לא רוצה לזכות ב אז הוא לא זוכה. אבל אמרנו ככה שיש ביאוש יש פה איזשהו מצב מעניין. >> זאת אומרת זה מתייש בזה אינו לא רוצה לקנות. אז אנחנו מבינים אז הוא לא אז הוא לא אז אמרנו שאפילו לגזלן יש מושג שיש לו

קנייני גזלה. יש לו איזשהו מושג שהוא ברגע שהוא גזר מהשני יש לו חיוב השווה לחיוב השוה זה אנחנו קוראים קנייני גזלה בחז אם יש לו את החפץ חייב להחזיר את החפץ אם אין את החפץ אז הוא צריך להחזיר את זה בגלל שזה שהוא חייב זאת אומרת כמו שקודם ניתחנו את העניין והסברנו שיש מושג של חפצה ויש מושג של גבר עכשיו אם אני אומר שעל הגזלם, ברגע שהוא גזל יש לו והשיב את הגזלה, זה רק מצווה בגברה שהוא חייב להחזיר. אז אם יש לו את הגזלה, אז הוא צריך להחזיר את הגזלה בגלל שכתוב שהישיב את הגזלה עצמה, אבל בעצם חל עליו על החוץ מאשר החפץ נשאר קצת שלו, חל על הגזלן חובה שהוא קיבל עליו חוב חדש. הוא קיבל עליו חוב להחזיר הוא גנב ב1000 שק צריך להחזיר את ה1000ף שק לא שאחר כך דנים מתי זה בשעת הגזילה או בשעת אבל זה דיון אחר אם הוא צריך להחזיר בדיוק באיזשהו גזל או

שהוא צריך להחזיר בשעה שזה שזה נשבר החפץ או שזה או שזה יצא מרשותו אבל בכל אופן יש פה אצל גזלן יש שתי דינים יש דין אחד שהוא חייב ויש דין בחפץ שהוא צריך להחזיר אותו אז אם היה לו את החפץ חץ והוא החזיר אותו אז הוא התפתר מזה מביישיב את הגזלה הוא נותן לו הוא אומר הרי שלך לפניך וגמר את זה מצד שני אם החפץ התקלקל או שנהיה בו שינוי אז הגזלן לא יכול לבוא ולהגיד הרי שלך לפניך בגלל שזה כבר לא שלך בגלל שזה נהיה הוא לקח עץ וזה נהיה כלי כל מיני אז זאת אומרת בעצם אז כשאנחנו דנים בגזלן האם חל על הגזלן חיוב ששיב את הגזלה שזה חיוב גברה או ש שיש פה חיוב בחפצה זאת אומרת מתי רק מתי שהחפצה יצא מרשותו שנהיה בו שינוי אז אין לו את אין לו כבר את החיוב של והשיב את הגזילה הזו בגלל שזה כבר לא קיים רק יש לו את את ה את החפצה את

הגברה שהוא חייב להחזיר לו לה הוא גנב הוא כך וכך הוא צריך להחזיר בו אבל אז אנחנו אנחנו באנו ואמרנו שיש פה דבר שלישי. זאת אומרת שזה לא חתוך שכל זמן שהגזילה נמצאת אז החיוב של וישיב את הגזילה זה רק על הגבר כזאת אלא שזה החפץ זה החפץ של מישהו אחר תחזיר לו את זה אז החיוב הוא רק על החפצה ואין שום חיוב על הגבר שכ שהחפץ נהיה בו שינוי אז יש חיוב על הגברי ויורד רק חיוב מהחפצה אז אתה יכול להגיד גיד שזה שני חיובים פתאום אחרי שהחפץ עכשיו נגזל פתאום חל עליו על הגזילה שהוא עשה אז קשה להגיד את זה שעכשיו נהיה חיוב רק על הגוף שלו קודם זה היה על חיוב על החבץ זאת אומרת אנחנו הגענו למסקנה פה שיש פה את שני הדינים יחד יש פה גם חיוב על הגזלן שזה והשיב את הגזלה זה זה חיוב עלה וגם יש פה בתוך החפץ זה החפץ של מישהו אחר אז אותו דבר ביאוש

כשאנחנו מדברים אז החפץ עדיין של מישהו אחר, אבל מכיוון שההוא כבר לא יכול לזכות בו, אז יש לנו פה איזה בוא נגיד שאם מישהו יבוא ויחזיר לו את זה אז לכאורה הוא יקיים מצוות השבת עבידה היא ודא לו שזה של פלוני אלמוני אחרי שהוא לקח את זה וההוא התייאש מזה עכשיו נודע לו האם הוא צריך להחזיר את זה כשהוא מחזיר לשני לשני את החפץ הזה האם הוא מקיים מצווה של לשבת עבידה או שהוא לא מקיים את המצווה של השבת עבידה אין לו שום חיוב הוא אתה יודע שרובן נפל לו 100 ש₪ אתה מצאת את ה-100 ש₪ כך אתה שומע דרך אגב בבית הכנסת שרובי מספר תשמע אתמול הלכתי ברחוב נפל ל-100 ש₪ אתה עושה אחד ועוד אחד אתה אומר בטח ה100 שק האלה של רובן אתה ניגש אליו אומר לו קח את זה קיימת מצוות השבת ידע מה שאתה אומר מכיוון שההוא התייאש ואתה לקחת את זה אחרי

יוש זה שלך לך שום חיוב להחזיר את זה. אז מה בפשטות >> לפשטות אם אנחנו הולכים עם ה אנחנו הולכים עם ה עם איך קוראים לזה? עם השכל הפשוט אומר זה כבר לא שלו הוא התייאש מזהגמת >> אז אתה נותן לו את זה בגד המתנה אתה אין לך חיוב להחזיר את זה מצד שני אם אנחנו הולכים ואומרים שיאוש כל זמן שלא יצא מרשות של השני יש לו פה עוד משהו אפילו במצב כזה שבוזה זה נלמד עכשיו מגזל חמץ גזל חמץ זה יאוש לגמרי הוא לא רוצה את זה הוא לא צריך את זה עכשיו באגזלן אומר אני לא רציתי לקנות את זה אומר לו הרי שלך לפניך. זאת אומרת שבמידה מסוימת יש לבן אדם שאיבד את הכסף הזה הוא עבד על זה. הוא אמר על זה נכון שאין לו עכשיו שאין לו עכשיו סימן. אז זאת אומרת כך התורה אומרת שאפילו שדבר שאין לו סימן מותר לך לקחת את זה. אבל להגיד שאם אתה נודע לך שזה באמת

שייך לפלוני אלמוני אז להגיד שבחינת חוק יבש אתה יכול להגיד זה הכי שלי לא נותן את זה היה אותו סיפור היה יהודי הלך ברחוב ואיבד סכום מאוד גדול ויהודי והיה בלאגן כמה ימים ההוא התייאש ההוא עבר אחרי אחרי תקופה מישהו ומצא את התיק הזה, את הכסף הזה, מצא אותו הוא מצא את הכסף, >> הוא מצא את הכסף הזה עכשיו הוא בעל ההוא אומר לו והוא נודע שהוא מצא סכום גדול אז אומר ההוא וודאי הרי ההוא התייאש הוא בא לרב אומר ככה אם מבחינה הלכתית אני צריך להחזיר את זה אז אני מבין אבל אם מבחינה הלכתית אני לא צריך להחזיר את זה א זה הקדוש ברוך הוא זימן לי סכום אני צריך עכשיו בדיוק לחתן את הבת אומר זה הקדוש ברוך הוא זימן לי את זה שהוא יאבד ושאני אזכה מה עושים פה בדבר כזה זה אחד התשובות שזה נפל לאחד הראשון האחרונים שנכנס כזה דיון שהוא אומר לו אני

אומר לרב אני אם זה שלי לא רוצה לתת את זה לא רק שאני לא רוצה הקדוש ברוך הוא זימן לי מתנה כדי שאני לא אז אני לא אכנס עכשיו לכל הדיון שהרב שמה זה אני חושב שבסוף הוא אומר שהוא כן צריך להחזיר את זה אבל זה דיון שלם מכיוון שפה בפה אנחנו נכנסים בעצם לנושא של של הזה אז עכשיו הוא בא להגיד פה אז הוא אומר בנתי בעצם אחרים לא יכולים לזכות זה עכשיו אנחנו נכנסים לצנועים מה קרה פה בצנועים אומר שאחרים זה דבר של הגבוה, זה כסף של גבוה וזה לא שזה לא נהיה הפקר. אם זה הפקר זה משהו אחר. פה זה לא נהיה הפקר. הוא לוקח כסף של גבוה והוא הולך להשתמש, הוא לא יכול להשתמש בזה. זה לא שלו. למה? ממון זה ממון גבוה. אז אומר, אם כך, אנחנו שאלנו על הצנועים, איך הם יכולים לחלל ולהגיד שהכסף הזה פה נמצא וזה והוא מחולל לזה ככה לפני כן הרי אין

חיוב חיוב כשהם לוקחים את זה זה הרי גנבה הם גנבו את זה אז זה כבר ניה שלהם כאילו אז איך יכול פה לרדת האיסור של הקדושה אז הוא אומר כאן בצורה כזו שהאיסור של הקדושה באמת לא יכל יכול לרדת וממילא מקדושה הם לא יכולים לגנוב אם הם גנבו בן אדם אחד מנת הרבה הם לא יכולים להוציא אז אומר מוכרחים להגיד כאן אז אנחנו שואלים מאיפה אנחנו סוברים שהצנועים יכולים לחלל לחלל את ה על הכסף את מה שהם יקחו אחר כך אז אומר ומזה אנחנו רוצים להביא ראיה שהצנועים סבורים שיעו קנה והוא יכול לחלל דבר מה שביד חברו אז אומר ותוסות פה הרי קשו באמת למה לא יוכלו לחלל מדין זכי תוסות שואל אחר כך מדין שמכיוון שהוא זכה זוכין לאדם שלא בפניו אתר לך לקחת חפץ ולזכות למישהו אחר אנחנו עושים את זה בעירוף תבשילים שמזקים לכל בני העיר אז אומר בעצם

ואומר אז בטוסות בקידושין אז הוא שואל שמה בדבר מתחיל מתקיף אז הוא מתרט שמה כיוון שהגזלן עצמו לא זוכה בו למה והוא לא יכול לחלל אף מדין שחייה אז אין אחרים יכולים לחלל שזה שחייה זה מטעם שליחות וכל דבר שהוא לא יאכל לחלל אז גם אחי שלי לא יכול לא יכול לחלל אז וכל דיול לומר צעובד לא צשליחד בדוכל זה רק אם נגיד שיאוש אינו קונה אבל עכשיו פה אפשר להגיד בצנויים שהם סבורים שבאמת יאוש קנה כמוור שלוקיש שיוש קונה ממילא אומר אז הגזלן עצמו יכול גם לחלל זאת אומרת אם אני בא ואומר ש שפה זה דבר של יאוש שהבעלים התייאשו מזה הרי יודעים שמישהו יקח את זה אז הבעלים התייאשו ובעצם זה ממון גבוה עכשיו הוא אז הממון גבוה הזה אפשר לחלל אותו אז אם הגזלן זכה בו מטעם יאוש פה יש עוד נקודה בצנועים שבעצם זה הרי לא שלו זה הרי נט רבי אבל מצד שני נתי

הוא רק הוא יכול לקחת את זה לירושלים אז יש לו בו זכות שהוא יכול לאכול אותו בירושלים אז מצד אחד אתה אומר שזה לא שלו מצד שני אתה אומר זה זה נט רבי אבל זה כן שלו שהוא יכול לעלות את זה לירושלים אז אם בא מישהו ולוקח את זה אז הוא מבחינתו התייאש אבל נשאר בו קדושה של נת הרבי אז אומר מכאן אפשר להגיד לכאורה אז אומר שאם אנחנו אומרים שזה ממון גבוה אז יוצא מכך שהגזלן יכול לזכות בו מבחינת יאוש הוא יכול לזכות בו מהבעלים אבל אפק זה לא נהיה כיוון שזה שזה ממון גבוה. אז לכן הצלויים יכולים לשים כסף וברגע שהגזלן לוקח זה אם אנחנו אומרים שיאוש לא יצא לגמרי מרשותו אבל אם יצא לגמרי מרשותו יכול יכול להיות שמדין זכיה כן אפשר לעשות את זה וזה כבר נדון בפעם הבאה בעזרת השם M.