תשעה באב תשפ״ו - ״הלל אומר״ - הרב שמואל רבינוביץ

תשעה באב תשפ״ו - ״הלל אומר״ - הרב שמואל רבינוביץ נעיין בשיעור זה במהותם של שלושת השבועות ושל טו באב כמהלך של יציאה מן החושך אל האור בעבודת ה', ובאופן שבו נדרש האדם להכיר בחושך שבו הוא שרוי מבלי להתרגל אליו. נבחן כמה דקויות בעניין החושך כאמצעי המחייב עלייה, ובכוחו של עסק הקורבנות והבית להמשיך אור אף בזמן החורבן. מן החושך אל האור — עבודת בין המצרים וטו באב השיעור פורש את שלושת השבועות (מי"ז בתמוז עד תשעה באב) כמצב של חושך, ומבאר כי עיקר העבודה הוא להכיר בחושך כחושך ולא לטעות ולראותו כאור. מכאן עובר השיעור אל טו באב — מן החורבן הגדול אל השמחה הגדולה — ומבאר כיצד עסק בקורבנות ובתורת הבית מכניס את האדם כבר עתה אל בית המקדש, וכיצד עליו לפרוץ מן הירידה אל אופק חדש של אור והמשכיות. הנקודה המרכזית הבחנה יסודית עולה מן השיעור: החושך אינו מטרה כי אם אמצעי, והסכנה הגדולה היא לשבת בחושך ולדמות שהוא אור, כדברי רבי לוי יצחק מברדיטשוב לחסידים שבפונדק. משכך, אף שבשלושת השבועות שרוי האדם בחושך הגלות, נדרש הוא להכיר במצבו ובד בבד להתקדם לקראת האור — על ידי עסק בסדר הקורבנות ובתורת הבית, שבו "אני מעלה עליכם כאילו בקורבנות אתם עוסקים" (מדרש תנחומא). וכמאמר הצמח צדק, "במקום שמחשבתו של אדם שם שם הוא נמצא" — העוסק בקורבנות כבר שרוי בבית המקדש, וממנו מתחיל מהלך העלייה אל טו באב ואל הגאולה. עיקרי השיעור שלושת השבועות כמצב של חושך — הכרת המצב היא ראשית העבודה: לדעת שהחושך הוא חושך ולא להתרגל אליו כאילו הוא אור (משל רבי לוי יצחק מברדיטשוב בפונדק; ומשל היכל המלך החשוך, שבלא אור אין הבדל בינו למחסן). החושך כאמצעי ולא כמטרה — אין להישאר בחושך אלא לחפש להדליק בו נר. טבעו של אדם להיות בשמחה, ומי שאינו שואף אליה — סימן שחסר לו דבר (משל התינוק בשם הרב מבריסק). עסק הקורבנות כהמשכת אור בזמן החורבן — עוד קודם החורבן נצטוו ישראל לעסוק בסדר הקורבנות, ו"אם תעסקו בהם אני מעלה עליכם כאילו בקורבנות אתם עוסקים" (מדרש תנחומא, בשם שמואל בר רבא); העוסק בתורת הבית חי כבר את בית המקדש ואינו שרוי בחושך הגלות. מהות הקורבן — נטילה מן העצם והקרבתה לה', ודי אף במעט (קורבן עולה ויורד, אף קרבן עוף; ומחצית השקל לתמידין), כדברי אדמו"ר הזקן בגודל מעלת הצדקה שאדם נותן חלק מעצמו. עיקר בית המקדש לקורבנות ולעלייה לרגל (רמב"ם, הלכות בית הבחירה). טו באב — מעבר מן החורבן אל הבניין — פסקו מתי מדבר, ומכאן שמחה של יציאה אל האור ואל ארץ ישראל. בנות ישראל יוצאות לכרמים לשידוכין — שמחת המשכיות הדורות, ונמשלה ליום הכיפורים ("יום חתונתו" — מתן תורה); הלקח: אחר כל ירידה יש לפרוץ אל אופק חדש, ולהוסיף אור מעט מעט עד הגאולה השלמה.