מלוה מלכה פר׳ בהעלותך ״הלל אומר״ עם הרב שמואל רבינוביץ

תיאור

ההתמדה היומיומית לעומת מעשים גדולים וחד-פעמיים נקודת המוצא: חלישות הדעת של אהרון הרב פותח בשאלה המפורסמת של רש"י: מדוע נסמכה פרשת הדלקת המנורה לפרשת קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן? התשובה טמונה בתחושותיו של אהרון. כשראה את הנשיאים מביאים את קורבנותיהם המפוארים לחנוכת המשכן, חלשה דעתו. הוא הרגיש תסכול וצער על כך שהוא ושבטו (שבט לוי) לא הוזמנו לקחת חלק באירוע היסטורי זה. התשובה האלוהית: "שלך גדולה משלהם" כדי לנחם את אהרון, הקדוש ברוך הוא מבטיח לו הבטחה חגיגית, בלשון שבועה: "חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". הרב נשען על פירוש הרמב"ן ועל תורת החסידות כדי להסביר את העומק שבתשובה זו. מדוע דווקא הדלקת הנרות, ולא הקורבנות או הקטורת שגם עליהם היה אחראי אהרון? ההסבר הוא כזה: הנשיאים עשו מעשה מרהיב, חגיגי ונדיב ביותר, אך חד-פעמי. ברגע שהסתיימה חנוכת המשכן, פעולתם הסתיימה. לאהרון, לעומת זאת, ניתנת משימה יומיומית. עליו לנקות את הבזיכים, להחליף את הפתילות, לצקת שמן ולהדליק את המנורה בכל יום מחדש. אלוהים מלמד כאן את אהרון שהגדולה הרוחנית האמיתית אינה טמונה בזוהר של אירוע חד-פעמי (גדול ככל שיהיה), אלא ביכולת לבצע משימה שגרתית באותה התלהבות, אהבה ומסירות כמו ביום הראשון. הברקת החוכמה מול המאמץ האימהי (גבורה) כדי להעמיק, הרב משתמש במושגים מהקבלה ומהחסידות. הוא משווה את המעשה החד-פעמי ל"חוכמה" (הניצוץ השכלי, ההברקה שצצה בן רגע). לעומת זאת, הפעולה המתמשכת מושוות ל"גבורה" (עקביות, מאמץ והתמדה), המזוהה לרוב עם דמות האם. האם נושאת את ילדה ברחמה תשעה חודשים, ולאחר מכן מקדישה שנים להזנתו, החלפת בגדיו וטיפול יומיומי בו. זוהי עבודה ארוכה, קשה, ולרוב סמויה מן העין. עם זאת, החברה נוטה לפאר את מי שעושה מעשה בולט וראוותני, ושוכחת את יופיו של המאמץ המתמיד. אלוהים אומר לאהרון: הערך האמיתי נמצא באהבה היומיומית והעקבית הזו. שלושה סיפורים להמחשת המסר: 1. החשיבות שבהערכת המאמץ (הרב חיים שמואלביץ) ראש ישיבת מיר הדגול אירח יום אחד חבר ילדות שלא ראה כשישים שנה. במהלך הסעודה, הרב שיבח בהתלהבות יוצאת דופן את המרק והבשר שהוגשו, כאילו מעולם לא אכל אוכל כה טעים. חברו נדהם מכך. הרב הסביר לו לאחר מכן: "אני מוסר שיעורי תורה מורכבים מאוד, ותלמידים צעירים ניגשים אליי לעיתים קרובות כדי להחמיא לי עליהם. זה נעים מאוד. אבל אשתי, שאינה אישה צעירה, עמדה שעות במטבח וטרחה קשות כדי להכין את סעודת המלכים הזו. אסור לקבל את המאמץ הפיזי והיומיומי הזה כמובן מאליו. חובה להכיר בו ולהעריך אותו כראוי". 2. הנחלת אהבת התורה (האדמו"ר מטולנא) בהספד שנשא על אמו, הפתיע הרב הגדול את הקהל כשהסביר את ההבדל בין מה שקיבל משני הוריו. אביו, תלמיד חכם עצום, לימד אותו את הטקסטים וההלכות המורכבות. אך אמו עשתה הרבה יותר מזה: היא העניקה לו את האהבה ואת החמימות של התורה. דרך השירים העדינים ששרה לו כשהיה ילד, והאהבה שהשקיעה באוכל שהכינה, היא הפכה את הדת למתוקה ומושכת. ה"הטבה" היומיומית הזו (המזכירה את 'הטבת הנרות' של אהרון) היא זו שמאפשרת לאור לזרוח באמת. 3. "אבן הפינה" האמיתית (הרב יוסף שלמה כהנמן מפוניבז') לאחר השואה, לאחר שאיבד הכל, הגיע הרב כהנמן לישראל (כשהוא מעל גיל 70) עם חזון נועז להקים מחדש את ישיבתו עבור מאות תלמידים. בטקס המפואר של הנחת אבן הפינה לבניין הגדול, כשלצידו גדולי הדור, הוא נשא דברים ואמר: "אתם חושבים שאנחנו מניחים את אבן הפינה היום? לא. אבן הפינה האמיתית הונחה לפני 60 שנה, באירופה, בחורף עז עם שלג בגובה מטר וחצי. במשפחתנו היו רק מעיל חורף אחד וזוג מגפיים אחד. שני אחיי הגדולים לקחו אותם מוקדם בבוקר כדי ללכת ללמוד. אני, שהייתי בן שבע, בכיתי כי לא רציתי להפסיד את הלימוד ב'חדר'. אמא שלי קמה, עטפה אותי בשמיכה עבה, העמיסה אותי על גבה וצעדה בקושי רב בשלג במשך חצי שעה כדי להביא אותי לבית הספר, לפני שעשתה את כל הדרך חזרה. מעשה ההקרבה האימהי הטהור והיומיומי הזה – הוא היסוד והתשתית האמיתית של הישיבה שלנו". סיכום: דרך כל הסיפורים הללו, המסר של הרב רבינוביץ הופך לברור ומאיר: אלוהים מבקש מאהרון לא לקנא במעשיהם הנקודתיים וההרואיים של אחרים (הנשיאים). המעשה הנעלה ביותר הוא העשייה היומיומית. לקום בכל בוקר כדי להדליק ולהיטיב את נרות המנורה, באותה מסירות ובאותו חום של היום הראשון – זוהי הדרגה הגבוהה והאמיתית ביותר של עבודת השם.