לקוטי שיחות פר׳ אמור (א) חלק כ״ז - הרב דוד ברדוגו

מנה מהרבה הרבה הרבה עוונות של בין אדם לחברו וגם הוא קונה לעצמו נפש נשמה טובה שהוא קרוב לקדוש ברוך הוא שרואה גם כן טוב אבל פה בשיחה הזאת הרבי הביא לנו מבט הרבה [כחכוח] יותר עמוק הרבה יותר רוחני שממנו נלמד איך שלדון נקף זכות זה לא רק אה מספק אני אומר הוא בסדר אלא גם לתת לו את הכלים שהוא יהיה טוב שיהיהפוך לאדם טוב כשאתה מסתכל על אדם בצורה טובה מעבר לכך שגם בחינוך זה דבר גדול מאוד אמור אל הכהנים בן אהרון להזהיר גדולים על הקטנים זה מצוות החינוך נלמדת בפרשת השבוע כן להזהיר גדולים על הקטנים להזהיר הרבי קורא לזה לשון זוהר מעיר [כחכוח] הגדולים צריכים להאיר על הקטנים איך מאירים על הקטנים לתת להם עידות איך נותנים להם עידות אם רואים בהם פוטנציאל חיובי רואים אותם באור חיובי >> רואים אותם באור חיובי אתה רואה את החניך

באור חיובי אתה לא מחפש את את ה את ה את השגיונות שלו את השגעונות שלו אתה אתה רואה אומר אתה רואה אותו איך שהוא באמת אדם טוב יש לו נשמה יהודית טובה הוא עשה טעות אבל צריכים לכן לתקן אותו ולכן הגישה היא שונה לגמרי וזה מה שמאפשר להצליח בחינוך כן כל העניין הזה לראות טוב זה דבר יסודי מאוד מאוד לכן סיעתה דשמיא בחרתי את השיחה הזאת כי היא משלימה מי שלמד שבוע שעבר הנושא של הדון קבס הוא רוצה להשתלם בזה ולקנות את הבת אנחנו בספירת העומר שזה בעיקר לתקן את הבן אדם לחברו אז זה זה נושא ממש ממש ממדרגה ראשונה יסודי שאם נטיב ללמוד אותו בעזרת השם כל המסרים שכתובים כאן נזכה בעזרת השם לעלות ולהתעלות תמיד אמן >> אמן >> אומר הרבי אמור הוראה לכל אחד כבר דובר פעמים רבות על כך שכל עניין בתורה הוא הוראה תורה מלשון הוראה לכל יהודי בכל זמן ובכל מקום בעבודת השם

כי התורה גם כהוראה היא נצחית הינו כל מה שאפשר ללמוד מהתורה זה דבר שדור ודור בכל מצב בכל זמן יכול לעזור לנו להתנהל בחיים וכך גם לגבי שם הפרשה שנקבע לפי מנהג ישראל אשר תורה היא שיש בו הוראה לכל אחד ואחת הפרשה נקראת אמור מה הכוונה בקריאת השם אמור ולא דבר אמור אל הכהנים למה לא כתוב דבר אל הכהנים אלא אמירה היא לשון כם מפרשתנו אשר נקראת על פי מנהג ישראל פרשת אמור אשר למרות שהמילה אמור מוסבת כמשך הפסוק לכהנים למטה הוא מביא שיש ברמבם קורא לפרשה הזאת אמור לכהנים אבל רוב ככל עם ישראל קוראים לפרשה הזאת פרשת אמור כיוון שהפרשה אינה נקראת אמור אלא כהנים אלא אמור סתם הרי מובן שבאמור יש [כחכוח] הוראה כללית לכל יהודי ונדרש ביאור המילה [נחירות בוז] אמור אינה מבטאת רק התר לאמירה אלא ציווי. יותר מכך אין מופיעה כאן שום הגבלה.

>> לכן נראה שמדובר כאן על אמירה רצויה שאנו מצווים עליה. אמור אל הכהנים זה [כחכוח] אמירה טובה. אמירה רצויה. לא ציבוי של קושי דבר אלא אמירה רצויה. יש להבין מה היא האמירה הנרמזת כאן. אין לומר שהכוונה היא להוראה על אמירה ודיבור בתורה כי על כך יש בתורה ציווי מפורש ודיברת בם מור לכהנים זה לא בא לומר לי שלום >> לומר להם לדבר תורה >> שלא קונה >> שאני כבר כתוב ודיברת בם עוד יש לבאר את ההבדלים והסייגים שבין אמור הרצוי והטוב לבין ההוראה מופיעה פי בלשון סתמית אמור מעט ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. הרי בדרך כלל אנחנו אומרים אמור מעט. אז אם זה אמור מעט אז פה משמע שאמירה זה דבר שצריך למעט בו. ופה משמע אמור אל הכהנים בלי הגבלה, בלי מעט, בלי כלום. תאמר, תאמר, תאמר, זה אמור, זה דבר חיובי או זה דבר שצריך למעט בו? זה כל השאלות.

>> דבר מעט לא כתוב >> לא אמור מעט, מעשה הרבה. >> אמור מעט, סתי חוכמה שתיקה גם, >> נכון? באופן כללי לדבר זה לא משהו >> נכון אז אבל אז זה מה שאומר הרב אומר >> השאלה >> הרבי אומר שפה כשאתה אומר אמור אל הכהנים לשון ציווי משמש ואין הגבלה אמור אמור אמור לא כתוב אמור מעט אל הכהנים אלא אמור זאת אומרת שאמירה זה דבר חיובי שאין בו הגבלות וחז"ל משתמשים במילה אמור שזה יהיה מעט למה שיהיה מעט אם אמור זה דבר חיובי וזה הוראה תורה לשון הוראה אז כן צריך צריך להבין >> ויש להעיר שלגבי אמירה בתורה אנו מוצאים את פסק הרמב"ם בהמשך ללא מצאתי לגוף הפוסק כן לא מצאתי לגוף טוב ולשתיקה הוא פוסק וכן בדברי תורה ובודברי חוכמה יהיו דברי אדם מעטים וענייניהם מרובים אז זה עוד יותר מקשה מצד אחד אנחנו רואים שאמור משמע זה בלי הגבלה והרמבם בעצמו

אחרי שאמר לא מצאתי לגוף טוב אליקה אומר לא רק הדברים הסתמיים של העולם, של חבצי הגוף צריך לקצר, אלא גם בתורה צריך לקצר. גם שאתה אומר דברי תורה, הרב לא ילמד לתלמידו במילים יותר מדי ארוכות, אלא מה שאפשר ללמד במילה אחת, אל תלמד בשתי מילים, תקצר. זה מבלבל את הראש, שיותר מדי חוזר על הדברים ואומר מסביב, מסביב. למה? תאמר בקצרה. אומר אדם חכם, דבריו מועטים וענייניו מרובים. ואם זה הפוך הוא מדבר יותר מדי כדי להגיד משהו קטן אז זה זה לא טוב לכאורה זה גם לא מובן למה הוא אומר בדברי תורה ודברי חוכמה היו דברי אדם מועטים ועניינים מרובים אומנם בדברי תורה יש להרבות ואמירה כפי שמרחים הרמבם בפירושו למשניות על משנה לא מצאתי לגוף טוב לשתיקה אודות חמשת החלקים אשר הדיבור יחלק לפי חיוב בתורה והדרגה הראשונה היא הדיבור אשר מצווה בו בו

הדיבוש שהוא מצווה והוא קריאת התורה ולימודה או קריאת תלמודה אשר אילו היה אדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אם כן כמה שיותר לדבר תורה זה הכי טוב ואמנם המעלה העיקרית בכך היא תוכן הדיבור בדברי תורה ודברי הרמבם שם בהמשך שהשתדלו להרבות העניינים במעט דברים לא שיהיה העניין בהפך והוא אומרם לעולם משנה אדם לתלמידו לתלמידיו דרך קצרה בקיצור התורה ודאי שצריך להרבות בה כמה שיותר שאדם ימלמל תורה יוצא כל מילה זה זה מצוות עשה 200 מצוות עשה בדקה מה יותר טוב מזה ברור שרך כמה שיותר לדבר תורה אבל כשאתה מסביר למישהו אז תשתדל לתפוס דרך קצרה כדי להגיע לתכלית אם לא זה מבלבל אותו הוא מתחיל לשמוע עוד מילה ועוד מילה ועוד מילה הוא כבר מאבד את הפוקוס להגיד לו בקצרה בתמציטיות מה העניין שאתה רוצה לה אולי לפחות לעשות מקדמה כמה שפחות

מן הקלן לקבד לפתח את זה אבל להעריך בדיבור יותר מדי בשביל להסביר דבר קטן זה מה שהכוונה שצריך למעט הרי בכל זאת אין הכוונה שהדיבור בתורה יכול להיות בלתי רצוי או משום כך הם צריכים להיות מועטים לא הדברי תורה צריכים להיות מרובים אלא שהבהירות והשגת התורה הן כאשר נמצרים עניינים מרובים בדברים מעטים. כלומר ה הדידקטיקה הפדגוגיה מצליחה לדבר בקצרה כדי להסביר. אבל כשאדם לומד כמה שילמד יותר טוב. >> האות ב אומר אומר ככה הרב המראות טהורות. התורה שבכתה מפורשת ומפורטת ביתר גילוי בתורה שבעל פה. ובענייננו נאמר במדרש בתחילת פרשתנו על הפסוק אמור אל הכהנים כןכ >> אם מרות השם אמרות טהורות אמרות בשר ודם אינם אמרות טהורות בנויך שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה מקלסין אותו וערב לו כאילו סן הוא נהנה מזה שבני

המדינה משבחים אותו מכבדים אותו וזה ושהוא רואה שמכבדים אותו אז הוא גם מתחיל להבטיח הבטחות אומר אה אני כל כך רוצה שהם כל כך כך מכבדים אז אני מוריד להם את המיסים ואני אעשה להם ככה ביא להם רופאים טובים אני אעשה להם א ארנונה קצת נוריד זה כל מיני עשה להם לייפות את העיר אמר להם למחר אני בונה לכם גשרים לחצאות כל מיני דברים ישן [נחירות בוז] לא ולא עמד הוא הבטיח הבטיע על מחורת בכלל הוא לא קם דום לב באמצע הלילה היכן הוא והיכן אמרותיו זה בלך בשר ודם לכן אמרותיו אם לא אמרות טהות הוא יכול לדבר כמה שהוא רוצה אבל בסופו של דבר הוא לא יכול להבטיח שהוא יקיים הוא מבטיח אבל הוא מבטיח לקיים אבל הקדוש ברוך הוא אין או כן אלא והשם אלוקים אמת למה הוא אמת אמר רבי אבין שהוא אלוקים חיים ומלך עולם כן מה הסיכום עד עכשיו שאמור זה אמירה טובה שיש ציווי

אפילו לומר וזה דבר חיובי צריך להרבות בו כמה שיותר. ואם מצאנו במקומות מסוימים שצריך למעט גם בדברי תורה, זה לא בכמות של הדברי תורה, אלא באופן שמלמדים את התורה, צריך להשתמש בפחות מילים כשאפשר. >> אתה יודע את מי הזכיר? אתה יודע את מי הזכרת לי מקודם? עם ארנונה, את משה לאון. >> אז הוא אומר ככה, בכל זאת אומר, אין הכוונה שבדיבור, הדיבור בתורה יכול להיות בלתי רצוי. זה כבר אמרנו עכשיו אומר הרב עוד הקדמה שאדם ההבטחות שלו הם לא שוות הרבה אבל הקדוש ברוך הוא כן וכיוון שודים שם ממשיך כיוון שודים אחרי ההקדמות הללו בוא נראה לאכנון הוא מוביל אותנו מכיוון שיהיהודים חיים מפני ותן דבקים בשם כמו שכתוב ואתם דבקים בשם אלוקיכם חיים כולכם היום מובן שגם אצל יהודים יש אמירה לזולת שהיא טהורה בדומה לאמירת השם כביכול ובוודאי תקוויים כמו

שהקדוש ברוך הוא מראות השם אמר טהורות גם עם ישראל שם חיים בגלל שהם דבקים בקדוש ברוך הוא כמו שאדם נדבק לטהור הרי הוא טהור כמו שהקדקדוש ברוך הוא עם רותיו טהורות ויכול לקיים על ידי האמירה שלו בטוח שתתקיים ככה גם ודי ועוד יהודי צדיק עוד יותר שהאמילה שלו יש לה חשיבות שאדם שצדיק שיהיהודי צדיק אומר מילה יש לה כוח לפעול מיד יוצרת מציאות זה לא דברים באוויר אלא היא יוצרת מציאות כמו שהקדוש ברוך הוא המירה שלו יוצרת מציאות מידית ככה אמירה של צדיק יותר מכך הרי צדיקים דומים לבור עם ולכן כשם שאמירת הקדוש ברוך הוא לא זו בלבד שתקוים במעשה אלא האמירה עצמה פועלת ומשפיעה שהרי נאמר בדבר השם שמיים נעשו בעשר המאמרות נברא העולם כך מאין זה כביכול גם אצל צדיקים יש אמירה שהיא עצמה פועלת את הפעולה דרושה עצם זה שאדם אמר אז זהו זה כבר זה עושה

עושה את הפעולה לאיזה אמירה כוונה הדבר יובן בהמשך דברי המדרש מצינו תינוקות במי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעים לדרוש את התורה מט פנים טמט פנים טהור ואבא דוד מסלה עליהונ דוד מתפלל עליהם אתה השם תשמרם אתה השם נתר אורייתהון בליבה תשמור תורתם בליבם זאת אומרת זה הכוונה שתינוקות קטנים היו כבר יודעים את כל התורה אתה שם תנצרה מן הדור זו לעולם ממשיך המדרש מספר שלמרות זאת [נחירות בוז] אחר כל השבח הזה יוצאין המלחמה ונופלים >> אלא על ידי שהיו בהם דילתורין היו נופלים במדרש מרחיבים בחומרת לשון הרע בסיומו נאמר ולמה קורא של אישי שהוא הורג שלושה האומרו מקבלו ונאמר עליו. זאת אומרת שגם אדם צדיק, אדם שיודע את כל התורה אבל אם הפה שלו לא קדוש הוא מדבר לשון הרע. >> מה זה המדרש הזה? מדבר על על ה על הילדים שהיו יוצאים

>> אומר ככה לא הכוונה הרב אומר ככה >> לא הבנתי על מה מ >> אז הנה אני מסביר הוא אומר >> מי היה נופל במלחמה >> היהודי הנלחמים מלחמות של דוד המלך אפילו >> דוד המלך שהיו יוצאים למלחמה היו נופלים זאת אומרת לא היה מצב שכולם >> לפני כן מצינו תינוקות דמי דוד >> כן אז הוא אומר לך זה בשביל להסביר לך שידיעת התורה לבד לאלא אין בה הבטחה שלא ידיעת התורה לבד לא מספיקה אלא צריך שתהיה ידיעת התורה בלי ללכלך את הפה >> לא אז מדברים אבל על ילדים שנפלו >> כן תינוקות >> שהם גדלו לא מבין מה לא לא תן לי לא הבנתי תכלו בוסרג >> תינוקות בא לומר לך שהחיילים שהיו אצל דוד המלך היו גאוני עולם למה כי כבר כשהיו תינו תינוקות היו יודעים את כל התורה כולה אומר >> אז אם כן האם יש לך עשג מחיילים שכל התורה כולה מונחת להם בכיס כל התורה כולה בלב

ואף על פי כן היו מהם נופלים הנה אם אנחנו תלמידי רבי עקיבא היו גאוני עולם כולם תלמידי רבי עקיבא ו נפלו למה כי הכל מתחיל במה בשמירת הפה דילתורין דילתורין כשמדברים לשון הרע חס ושלום אז הפה שלהם לא מספיק טוב אז אמרות שלהם הם לא אמרות טהורות לכן לכן זה לא יכול מה ש מה שמדברים לא יכולים לדבר להגיד כן אנחנו מאחלים לעצמנו להצליח במלחמה אבל זה לא לא תופס הלשון שהיא קדושה היא מושחזת המילה קובעת אדם צדיק שאומר מילה המילה כבר יוצרת מציאות אבל כל זה בתנאי שאמרתיו אמרות טהורות שהוא מדבר טוב שהוא דן לקו זכות זה אז הוא מדבר טוב תכף הוא מביא אותנו לעניין של כו זכות מאיפה רואים את זה הנה אומר לך אפילו חיילים של בית דוד שבהיותם תינוקות ק הם כבר ידעו את כל התורה וכשיצאו למלחמה היו נופלים לעומתם חיילים של אחאב אחאב הוא היה מלך רשע אבל

היו מעניין מאוד בנושא הזה ביניהם אחדות והאחדות הצילה אותם שנאמר חבור עצבים אפרים אנחנו [כחכוח] ה משבט אפרים והוא בכל זאת היה אה עד כמה שאני זוכר שבט אפרים אולי אני טועה אז אם כן כן >> בכל זאת היו כל חייל היה חוזר הביתה בשלום כולם היו חוזרים לחיים טובים למהחדות >> האחדות שהייתה ביניהם אז לכן אומר לך מכאן מובן שהאמירה הטובה והרצויה שעליה מופיע הציווי אמור היא ההפך הגמור מלשון הרע אמירה בשבח הזולת ואמירה זו עצמה משפיעה ופועלת את פעולתה ג' נספר בשבה חברו לעצמו וכלפי הזולת. כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דברי הרמב"ם מלכות דעות. יש פה הרב הרבי עכשיו מביא אותנו למין סתירה כזאת שיש בין ברמב"ם בין הלכות ה עושים פרק ה מלכות תלמוד תורה למלכות דעות לפרק ו' מלכות דעות. ואחד מדבר על כל אדם ואחד מדבר על תלמיד חכם. ובשניהם אומר

אותו דבר. לכאורה מה מה השתנה התלמיד חכם לטובה יותר מכולם? מה פה ההבדל בין שני הפרקים? על כך בהמשך. כדי להבין זאת יש להקדים לבאר דברי הרמב"ם בהלכות דעות בפרק ההלכה שבה מפרט הרמב"ם כצד צריך להיות דיבורו של תלמיד חכם. [נחירות בוז] הוא אומר מספר בשבע חברו ולא בגנותו כלל. כלל שום דבר. בהמשך בפרק ו' אומר הרמב"ם מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לדך כמוך לפי כך צריך לספר בשבחו אז אם כל אדם כך אז בטח שגם תלמיד חכם למה צריך להגיד לי על תלמיד חכם במיוחד שהוא מספר בשבחו אלא שבתלמיד חכם הרמבם הוסיף עוד מילה ולא בגנותו כלל את זה הוא לא אמר באדם סתם זאת אומרת אדם סתם לפעמים כן כן יכול לדבר בגנותו של אדם אם יש צורך ותועלת בכך אבל תלמיד חכם משמע שהוא לא מדבר בגנותו כלל איך יכול להיות מה וכי תלמיד חכם לא קורא

לו לפעמים שהוא צריך לדבר בגנותו שלזה רשע להגיד משהו אז הוא מסתדר אז הרי בהמשך ונדרש ביאור מה היא כוונת הרמבם באומרו לגבי תלמיד חכם מספר בשבוע חברו מה היא התוספת המיוחדת לצאת תלמיד חכם והרי זו חובה ומצווה מותרת על כל יהודי כפי שאומר הרמבם כדי להעל פרק ו' מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מהישראל גופך צריך לספר בשבחו [כחכוח] >> בפשטות ניתן להשיב ההבדל בין שתי הלכות ושני הפרקים של האל הוא בפרק ה מפרט הרמבם את הדינים מחלים על תלמיד חכם בנוגע לעצמו ופי שפותע הרמבם את הפרק באומרו כשם שחכם ניכר בחוכמתו ודעותיו והוא מובדל מהם משאר העם באים משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו ובדיבור לא רק החוכמה, הדעות שאתה מדבר איתו, אתה רואה הוא מוציא המון דברי חוכמה מהפה שלו אבל זה לא מספיק. אם הוא מוציא מהפה שלו דברי חוכמה, הוא יודע המון

חוכמה ויודע ומוציא מהפה שלו דברי חוכמה אבל איך שהוא מתנהג [נחירות בוז] בהנהגה שלו הוא לא מתנהג טוב אז זה לא נקרא תלמיד חכם לכן זה מה שהוא אומר לכן צריך שיהיה נבדל עיקר במעשיו ובדיבורו כאן מדובר על עניינים הקשורים למעלתו של תלמיד חכם בעצמו המובד משר העם כפי שמציין הרמבם בסיום הפרק ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדיעת ישראל אשר בך את פער זאת אומרת שפרק ה מדבר על הנהגת תלמיד חכם [כחכוח] לא בשביל הצד בשביל לעשות טוב לשני אלא לעצמך תעשה טוב אתה רוצה לקבל את הכתר את התואר האמיתי של תלמיד חכם להיות מהות של תלמיד חכם אז זה נדרש לדבר רק בשבח אדם ולא בעינוו כלל אם לא הגיע לדרגה הזאת אין לו את המעלה של תלמיד חכם איך אומרים בשביל כל הזכויות של תלמיד חכם כדי שיקרל תלמיד חכם עם כל הזכויות של

תלמיד חכם בעולם הזה בעולם הבא יש כל מיני הלכות שנוגות תלמיד חכם מה נקרא תלמיד חכם לפי הרמב"ם אחד שמדבר רק בשבחו ולא בגנותו כלל זה בשבילו אבל בפרק ו' שהוא מדבר על אנשים רגילים שצריך לספר בשבע חברו זה לתועלת הזולת אדם צריך לעשות חסר עם השני ממילא גם צריך לדבר בשבחו משום שהוא תלמיד חכם צריכים להיות אצלו. כל המעשים האלו, כל העשר פרטים שמונים שמונה הרמב"ם נעים ומתוקנים ביותר. כי אז הכל מקלסים אותו ואוהבים אותו ומתאוין למעשיו והוא מקדש את השם. לעומת זאת בפרק ו' מדובר בעיקר על קיום מצוותה לראך כמוך על התנהגותו של יהודי לטובת יהודי אחר. תוכנו שרוב הפרק הוא ההשפעה והסיוע של זה לזה מתחילת הפרק דרך בריאתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעה וחבריו לפי כך צריך וכולי וכולי וכן עניינים רבים בפרק זה העוסקים במצוות שבן אדם לחברו

הקשורים ליהודי אחר וכפי שממשיך שם הרמבם ואומר לפי כך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כן רואים שכל פה העניין הוא מכוון לעניין הטבה לזולת לכן לכן צריך לשפר בשבחו ולספר בשבחו. כאשר הוא חס על ממון עצמו כשאתה אתה רוצה שידברו על בשבחך כי יהיה לך מזה תועלת אז גם תיתן לדבר בשבחו של האדם השני וזהו ההבדל בין שתי הלכות שהובאו לאל בחובה מותרת על כל אדם פרק ו' לצפא בשבחו לגבי יהודי אחר משום מצוות והבת לרעך כמוך הדגש הוא על התועלת הצומחת מכך לזולת כבוד חברו הוא כמי שחס על ממון חברו למען הטובה והתועלת של החבר אומר ואילו הלכה מובת בפרק ה מספר בשבה חברו לגבי תלמיד חכם מדגישה את החובה הזו לא משום התועלת שתשמח לחברו אלא היא חלק מעבודתו ומעלתו שלו של התלמיד חכם עצמו והוא מביא בכך כבוד וקידוש השם כדין עין עכשיו מה זה ולא בגנותו כלל אמרנו שהתלמיד

חכם יש לו תוספת שלא כתוב שובה באדם רגיל שמספה בשבחו ולא בגנותו כלל. זה נאמר רק על תלמיד חכם. אז מה זה ולא בגנותו כלל? אמרנו מה? וכי יש מצב כזה יש מצב כזה שלא יהיה בגנותו כלל. איך אפשר? אך אין די בהסבר זה אות. כי לגבי תלמיד חכם מוסיף הרמב"ם מספר בשבוע חברו ולא בגנותו כלל. לכאורה בהלכה זו שאסור לספר בגנותו כלל. אין הבדל בין תלמיד חכם לבין כל אדם. הרי זה הוא איסור לשון הרע כפי שמעריך הרמב"ם בהמשך בפרק בפני עצמו דיני לשון הרע זה לא בגנותו כלל אז מה מה הוספת לתלמיד חכם שאמרת ולא בגנותו כלל הרי גם אדם רגיל אסור לדבר בגנות חברו כלל אז מה מה פה העניין אף אם נאמר שכוונת הרמבם היא להדגיש עד כמה זעיר תלמיד חכם בדיבורו שאין מספר בגנות חברו כללו שזה מעלה מיוחדת שבכלל לא תמצא אף פעם שידבה בגנות צריך [נחירות בוז] היה רמבם

להביא תחילה את ההלכה החמורה ביותר התמידית אינו מספר בינות חברו כלל ולאחר מכן להוסיף שלפעמים הוא מספר בשיח צור מרע ועשה טוב וכן צד מתאים לומר תחילה שהוא מספר בשם חברו וכן שאינו מספר בגנותו זה בכלל מתי מנה אם אתה מספר צריך להתחיל ב פתח בגנוד וסיים בשבח קודם כל לא לספר רע קודם כל ש לא נספר רע הוא מספר טוב ועדיין מספר רע אז מה שווה הטוב שלו הכרחי איפה לומר שהרמבם מדבר כאן על סוג מיוחד שמסבא בשביל חברו שלגביו נדרשת ההדגשה והתוספת ולא בגנותו כלל פה צריך להבין שפה זה סוג דיבור בשבח שכולל בו את הלא בגנותו כלל וזה מתאים רק לתלמיד חכם ואדם רגיל לא יכול להגיע לדרגה הזאת. מה היא מה זה הסוג הזה המיוחד? על מה אנחנו מקבלים? ההסבר לכך הוא את העניין של תלמיד חכם המספר בשב חברו. מציין הרמב"ם כהמשך לדבר המשנה ממסכת אבות.

ודן את כל האדם לכו זכות. ויש לומר שהכוונה היא לחברו שיש להזדק ללמד עליו זכות. כלומר דבר הלמד מעניינו היות ובעניין תלמיד חכם הרמבם כבר קדם לומר ודן את כל אדם לקב זכות דהיינו שהתלמיד חכם צריך לדון את כל האדם לקב זכות וגם מספר בשבחו ולא בגנותו כלל אז היות והכל מקשה אחת אז מתוך זה נוכל להבין מה זה ולא בגנותו כלל דיינו מתוך שהוא דנה קו זכות הקו זכות הזה מביא אותו למדרגה שהוא מדבר רק בשבט חברו ולא בנותו כלל א מה מה מה הפנימיות של הדבר הזה? יש לומר שהכוונה היא לחברו שיש להזדק ללמד עליו זכות. כלומר, חברו שבהתנהגותו יש דבר בלתי רצוי, אך ביותו תלמיד חכם הנוהג לפי מילי דחסידות שבמסכת אבות, הרי הוא דן אותו לקו זכות. זאת אומרת כשאדם מספר בשבוע חברו, זה לא סתם שאדם משבע חברו טוב. חברו הוא אדם טוב, הוא מספר עליו

שהוא טוב. הוא אדם בעל חסד אדם שעוזר אדם שמתפלל יפה אדם שככה אין פה כלומר ברוך השם הכל טוב לכן מה יש לספר עליו רק שבח לא פה היות ודבר למד בעניינו מקודם הרמבם דיבר על לדון לקו זכות כשאתה אומר לדון לקו זכות זאת אומרת שיש מה לדון לחובה ואף פי כך נתן לחמות על אותו אחד אותו חברו שאמרתי לך לדון אותו לקו זכות דהיינו שראית בו משהו שהוא לא בסדר ואני אומר לך לדו יותר לקו זכות לא רק שתדון אותו לקף זכות בלב שלך ותגיד בסדר מסתמה הוא התכוון לטובה לא אלא תספר בשבחו ואז >> ואז הוא יתרומם ולא יהיה בו גנות כלל לא יהיה בו גנות כלל לא בגנותו כלל לא יהיה בו מצב של גנות כי על ידי שאתה מספר בשבחו לא רק שדנת אותו לקו זכות והת אותו לק זכות אתה אומר טוב אפילו שהוא עשה משהו שנראה קצת תמוע ויכול להיות שהוא הייתה הייתה לו כוונה רעה אני אומר לא מסתמה

הייתה לו כוונה טובה לא רק זה, אלא תספר בשבוחו. איך אני אספר בשבח של אדם שהוא עושה מעשים שיש עליהם פקפוק? אז תגיד לי טוב, מספיק שאני כף זכות. לא. אומר הרמב"ם, לא רק שנתון כף זכות אלא תספר בשבחו. ולא רק שספר בשבחו, אלא לא תספר בגנותו כלל. אנחנו מדברים פה על משהו אחר לגמרי. זה לא אותו דבר שבפרק ו' שמדבר על אדם רגיל שמספר בשבחו. כלומר אדם שאין לך עליו שום תלונה, אין פה מה לדון לקזות, הוא מתנהג יפה. אז תדבר תמיד בשבחו, תמר בשבחו. כמו שאתה רוצה שתבחו בשבחה, אתה עושה דברים טובים. אתה רוצה שאנשים ידעו יהיו מודעים לטוב שיש בך. גם [כחכוח] הוא תדבר על השבחים כדי שאנשים יהיו מודעים לטוב שבו. >> השבח והגנות זה באותו עניין. >> כן. לפי הפירוש זה פירוש מחודש נפלא שהרבי אומר פה שהכוונה היא דבר עוד פעם דבר הלמד

מעניינו רבי לומד שהיות והרמב"ם בתלמיד חכם שעליו הוא אומר יספר בשבחו ולא בנו אותו כלל הוא אמר את הדברים תכף אחרי שאמר שצריך לדון את כל אדם חברו לקו זכות >> לכן הוא אומר לך הקונטקסט הנושא שלנו פה מדברים על אדם שעשה משהו מחשיד ואז יש לך פה שלושה שלבים. >> אז על זה דווקא לדבר בזכות. >> קודם כל נדונות אותו לקו זכות וזה שווה לכל אדם. אבל יותר מזה תלמיד חכם הוא יספר בשבחו גם כן לא ד שלא לא דנת אותו לקו חובה אבל גם תגיד עליו דברים טובים ואז לא יספר בגנותו כלל. לא יהיה לך על מה לספר בגנותו. למה? כי בעצם זה שדיברת בשבחו רוממת אותו שגם אם היה לו משהו לא כל כך טוב שהחשיד אותו עכשיו הוא כבר לא יהיה חשוד. למה? כי רוממת אותו. העלית את הנשמה שלו למקום גבוה. והוא מביא ראיות בכמה מקומות שכשאדם איפה הוא מביא? בארי הקדוש

שהיה אומר דברים באחת ההערות בהמשך אומר שהארי הקדוש כל פעם שהיה לו איזה חידוש נופל לו חידוש הוא היה אומר אותו לתלמידים שלו. למה? אפילו שהם לא מבינים כלום, הם להם שום השגה בכל מה שהוא אומר הרי הוא אמר שברגע אחד התגלה לו חידושים שצריך 80 שנה כדי להגיד אותם אבל הוא היה אומר אותם למה ברגע שהוא הוריד אותם לעולם זה כבר פועל לכן כשאדם דן את חברו ומספא בשבחו הוא מרומם אותו זה פועל ממילא לא יהיה כבר על מה לדבר רע זה זה בגדול התוכן של הדברים אחר כך נראה אותם לפרוט אותם לפרוטות ועל כך החובה לדון כב זכות מחדש הרמב"ם שתלמיד חכם מספר בשבע חברו ולא בגנותו כלל. כלומר הוא מספר בשבוחו למרות שהוא רואה באותה שעה את גנותו ואף יותר מכך הוא מספר בשבח חברו באופן שהגנות נשללת לחלוטין כלל. הוא כל כך מספר בשבחו שכבר מה אדם כזה

יכול להיות שהייתה לו איזה אהבה מינה של הכוונה לא טובה מספר בשבחו ה תלמיד חכם מגלה את מעלות זולתו אך יש להבין מדוע קשור עניין זה דווקא לתלמיד חכם למה לא כל אדם יכול לעשות להגיע לדרגה כזאת כל אדם יכול להיות במצב שדן נקו זכות זה גם מספר בשבחו למה אתה מנחס את זה רק לתלמיד חכם למי שלא תלמיד חכם לא יכול להגיע לדרגה הזאת למה והסבר לכך הוא מיד לאחר הניה שדק זכות קוב הרמבם שתלמיד חכם צריך להתנהג כך שרוח הבריות תנוחה אמנו ולכן צריך להיות דיבורו בין נחת עם כל הבריות וכולי ומכך נובע ההבדל בין תלמיד חכם לבין כל אדם והתייחסותם לאדם שיש לו גנות בשעה שרואים אצל אצל הזולת מעשה שלילי יש להשתדל ככל האפשר לבטל זאת אך אפשר לפעול כך בשתי דרכים אומר תלמיד חכם יש לו מעלה שאין לכל אחד שהרי בשביל זה הוא התעלה להיות תלמיד חכם שדיבורו

בנחת עם כל הבריות עצם זה שדיבורו בנחת עם כל הבריות הוא יכול להגיע וגם רוח הבריות נוחה ממנו רוח המקום נוחה ממנו אז זה יכול להגיע למדרגה שאדם רגיל לא יכול להגיע אליה דהיינו לספר בשבע חברו באופן שכבר לא יהיה מקום לגנות בכלל מי שאין לו תלמיד חכם ואשר הכריח שתהיה בו התנהגות מושלמת של רוח בלילות נוחה מנו מוכיח את חברו לפי דרך התורה לחת או בעוונו אומר לו הלו אתה התנהגת לו יפה מה זה איך אתה עושה דברים כאלה וילו תלמיד חכם אשר דיבורו צריך להיות בנחת עם כל הבריות מבטל את גנותו של חברו באופן של נחת הוא מספר בשב חברו ולא בגנותו כלל. עצם סיפורו בשבע חברו מגלה את שבוחו ומעלותיו הטובות ועל ידי כך נחלשת הגנות עד שהיא בטלה. האמת אפשר לומר שהדברים שאומר הרבי פה מרומזים או כתובים במפורש במשלה. מה כתוב במשלה? יש פסוק במשלה אל תוכח לץ

פניסנאך. הוכח לחכם ליבאבך. מה פירוש הפסוק הזה? הפשט פשוט. אבל כשאתה יש פירוש מרומז יפה גם פירוש מרומז שהוא גם כן אה יש בו פסיכולוגיה. כשאתה בא להוכיח בן אדם מה אתה אומר לץ שכמותך איך אתה עושה דברים כאלה? לא רק שלא יקבל שאתה פוגע לו בנפש שלו, באגו שלו, אתה אומר לו אתה לץ, אתה לא בסדר, אז הוא מיד יש לו מערכת הגנה שהוא דוחה אותך, אני לץ, אתה לץ, לא רוצה לשמוע אותך בכלל פנסנאך הוכח לחכם יבך אתה אומר לו, אתה חכם, אתה אדם טוב ואז לא מתאים לך לעשות את זה נראה לי שזה רק בטעות יצא לך דבר כזה לכן הוכח לחכם ויעבקה אז הוא יקבל אז זה מה שאומר הרב אלו תלמיד חכם אשר דיבורו צריך להיות בנחת עם כל הבריות מבטל את גנותו לא באופן שאומר לו למה עשית ככה אלא אומר לו אתה חכם מספר בשבוחו ממילא כשמתרומם מהשבח ממילא הגנות נשכחת נשארת

בצל ודומה לידוע על פירוש מאמר זל ויסוד הנל סוף סעב לגבי לשון לשון הרע לשון תליתיי כטיל תליתיי א אגב לא הסברנו מה ש מה שהבאנו מהמדרש שמה בעניין למה נקרא למה קורא שלישי שהוא הורג שלושה האומרו והמקבלו והנאמר עליו זאת אומרת ראיתי במדרש שמה מביא שמה דברים מזעזעים מה זה איך רואים שלפעמים בלשון הרע יכולה להרוג גם את האדם שנאמר עליו לכאורה מי שנאמר עליו מה הוא עשה מסכן מה הוא השם אז שמה המדרש מביא איזה מעשה עם איזה עם איזה אבא שהייתה לו קלה שהיא הייתה יותר מדי מדברת ועושה דברים וזה לכן הוא היה מוכיח אותה די תשמעי לי תפסיקי ל היא עשתה לו איזה תרגיל וגרמה לך שהבן הרג את אבא שלו היא אומרה לו אמרה לו לבן אמר לו בוא בוא תראה שהוא מפתא אותי מנסה לפת אותי תשמעי לי תשמעי לי אז הוא הלך הרג את אבא שלו אז רואים שהלשון הרע הרגה את האבא ותה ואחר

כך הרגו אותה כי גרמה והוא שהוא הרג קיצור זה זה מדרש כזה שמביא את המעשה הזה אבל מה זה למה קורא שלישי מה זה למה קורה שלישי למה לשון הרע נקרא שלישי בזמנם היו קוראים ללשון הרע שלישי זה לא שלישי שעולה לתורה שלישי היו קוראים לרשון הרע שלישי למה שלישי כי הוא הורג שלושה והמדרש מביא שלפעמים הוא הורג ארבעה ולפעמים הוא הורג חמישה מביא מכל מיני מקורות שמה אבנר בנר ועוד כמה אז אז הנה זה הורג את הקבלום וזה שנאמר עליו למה כן אז יש בירושים לזה למה באמת גם זה הורג אתם מקבלו וגם את ה גם מי שנאמר עליו למה זה מה מה הוא השם מסכן אז יש יש פירושים אולי בהמשך נגיע לזה בלי נדר >> אז אומר לך לשון תליתי כתיי שהורג שלושה האומרו והמקבלו והנאמר עליו והרי לכאורה מובן שלשון הרע פוגע במס במספר ובשומע כיוון ששניהם משתתפים בעבירה ובעבירה

חמורה כל כך אשר חז"ל משוים אותה לחומרה של עבודה זרה גילו שפחות דמים ביחד אך מדוע השם האדם שעליו מדברים הרי הוא לאתף בעבירה הוא מדוע עליו לסבול ההסבר לכך הוא הדיבור מבטא בגלוי עניין שהיה בעליהם מחשבה זאת אומרת זה האמור האמור הזה הדיבור יש לו כוח זה כל ה כל ההקדמות מ שהוא הקדים לנו הרבי בשביל להראות לנו כמה הכוח של הדיבור אמור. אמור זה ציווי. אמירה היא טובה אבל זה כשהיא במצב של שהפה הוא קדוש הוא טהור בלי בלי לשון הרע. ולפי כך כאשר מדברים רעות על הזולת מביאים את הרע לידי גילוי ועלולים להזיק למדובר. זאת אומרת שהאיש הזה יש עליו קטרוגים אבל כל זמן שלא מדברים, כל זמן שלא מוצאים את זה מהכוחן לפועל, לא קורה כלום. זה חיידק רדום, [שיעול] לא קורה כלום. [כחכוח] אבל ברגע שמתחילים לדבר עליו, אז בשעה פותחים את הפנקס שלו,

באמת הוא עשה ככה וככה וככה. ברגע שמדברים זה מתחיל להרע בשחץ חיים עליו השלום בהלכות לשון הרע אומר שזה הבעיה. למה לשון הרע אסורה בגלל שהם מקטרג ברגע שהוא מתחיל לדבר מתחיל לקטרג עליו בשמיים שומעים את הכל בשמיים מתחיל לגטרג עליו וזה מזיק אותו לשון הרע ההגדרה שלו שאומר דבר שמזיק את הזולת אילו לא היו מדברים על כך יתכן שרא היה נשאר בהלם לא היה מביא לתוצאות השליליות והרי יש לו כלל עכשיו אומר אחרי שאנחנו יודעים שהלשון הרע הורה גם את זה שנאמר עליו אז בוא נראה עכשיו בצד הטוב שמידה טובה מבידת פורענות כשמדברים טוב על האדם אז זה ודאי מרומם אותו פותחים את הפנקה שלו לטובה הוא מדברים עליו טובות בוא נראה יופי כל הכבוד אז מרוממים אותו והרי ישנו כלל שמידה טובה מרובה ממידת פורענות ואם דיבר בגנות ואם דיבור בגנות

הזולת משפיע ומזיק לו עלחת כמה וכמה כך הוא במידה טובה שכאשר מדברים על מעלותיו של הזולת יש לכך בוודאי השפעה טובה מעליו ועל ידי כך מחזקים ומסייעים לו בעבודתו הרוחנית. מביאים לידי גילוי בפועל את הטוב שבו ואת מעלותם. איפה הוא כותב על זה? של ה של ה >> אל תפתח >> לא מה שאמרתי מקודם שהארי הקדוש היה אומר >> התלמידים לא היו מבינים >> כן שהתלמידים לא היו מבינים אחד הערות פה אה הנה זה זה בדיוק הערה 56 יתירה מזו מצינו לטוב אפילו בנוגע להבנה והשגה שמוריזל זכר לחי עולם הבא כן >> הרב עמד >> לא הרב עמד בסדר זה ציטות נו זה ציטות ציטות זה לא >> זה >> זה הרב הרב רבי חיים ויטל היה נוהג רבי חיים ויטל מספר על מורו ורבו >> זה האריזל היה נוהג שנפלה לו איזה השגה במוחו היה אומרה בפה אף שלא יבינו השומעים כל כך בכדי להמשיך מיך את ההשגה בזה העולם

על ידי זה שמדברה ממשיכה לעולם הזה ואז זה יוכל אחר אף שהוא בסוף העולם להשיגה מאחר שישנה בעולם הזה יוסף >> אה אולי זה הבעל שם טוב אדמור הזקן >> אדמור הזקן אמר את זה בשם הרבה >> הרב מגיד אתה מגיד מזריץ' >> כן כתוב ה >> כן כן טוב חשבתי שמדובר על הרי הקדוש אתם צודקים >> אמר אדמור הזקן הקצרים יפה מאוד >> אה יש עם הבית יוסף של80 שנה זה היה עם >> כן נכון נכון בעיות >> וביותר עומק עכשיו ו לימוד זכות גילוי הכוחות הנעלים וביתר עומק יש לומר ניסוחו של הרמבם ולא בגנותו כלל בא ללמדנו שתלמיד חכם מקיימת ודן את כל האדם לקב זכות כראוי מגיע על ידי כך שאכן אין רואה כלל גנות אצל חברו כדי להבין זאת יש לבאר יותר את המאמר ודן את כל אדם לקו זכות אדמור הזקן מביא בהרחבה בתניה את דברי חז"ל אל תד חברך שתגיע למקומו מקומו גורם לו דחתו

להיות פרנסתו ללך בשוק ועיניו רואות וכולי זאת אומרת זה לדון לקף זכות על ידי שאתה שמת עצמך אם הייתי במקומו לא הייתי עושה יותר טוב מסכן מה לעשות הוא נמצא במקומות שיש לו ניסיונות זה אל תד חברך שתגיע למקומו לפי זה יש לומר שגם זה נכלל במאמר בבדן את כל האדם לקר זכות כאשר רואים שהזולת אינו נוהג הראוי יש למצוא צדקה לישמתו במעשה שלילי זה אמנם הסבר זה מסיר את העונש והאשמה של חברו בעשית העבירה וחובתו בטלה בכל זאת עדיין אין כאן זכות מלשון זך דן לקו זכות בסדר אל תזח חברך אני לא דן אותו בסדר אני לא אומר עליו שהוא לא בסדר אבל גם לא יכול להגיד שהוא זכות מכאן על זכות בסדר הוא לא שלילי אבל גם לא חיובי כי הוא היה חיובי הוא היה הוא לא היה מביא על עצמו את החשד הזה שהוא עשה דבר לא טוב אך ההסבר לכך הוא כאשר רואים יהודי שהקדוש

ברוך הוא מציל לפניו ניסיונות גדולים כדוגמה של האל שפרנסות ללך בשוק וענה וכולי רעות הרי זוהי הוכחה שעונה כולו לפני כן הכוחות הנעלים כדי להתגבר על ניסיונות קשים >> [כחכוח] >> כי הקדוש ברוך הוא אינו מבקש אלא לפי חכם. אם כן, לימוד הזכות איננו רק למנוע אשמת חברו, אלא בכך מבטאים את צד הזכות והמעלה של החבר שיש לו כוחות נעלים. עד כדי כך שביכולתו להתגבר על ניסיונות קשים כל כך. זאת אומרת שכשאתה רואה בן אדם שהוא נמצא במקומות מסוכנים בחינה רוחנית והוא הולך לעבוד זה העבודה שלו אתה צריך לומר לעצמך תשמע איזה נשמה גבוהה זה הרי הקדוש ברוך הוא לא נותן ניסיון לאדם אלא אם כן הוא כן יכול להתגבר עליו יש לו שקול אז לא מנסים אדם קטן בניסיונות גדולים הקדוש ברוך הוא לא יביא לאדם ניסיון גדול שלא יכול לעמוד בו אין דבר כזה זה לא הקדוש ברוך הוא לא

בא ותר מבריותיו לכן רק אם הוא יכול לעמוד נותנים לו אז יש לו יש לו לא שקול יכול או להתקשר או לזה זאת אומרת שהוא בדרגה אם כזה ניסיון מביאים לו עשו במדרגה גבוהה כל כך אז זה הלימוד זכות וזוהי המשמעות הפנימית של והווה והבה דן את זכות מה זה והבה כאשר יהודי מלמד זכות על זולתו הוא מגלה ומבטא את הכוחות הנעלים התמונים בו כך שיוכל גם בפועל להתגבר על הניסיונות והגנות תתבטל והווה מה זה והבה הה בלשון באבות כתוב הבה מה זה הבה אתה מהווה את הזכות אצלו >> הוא בעצמו מתהווה אתה יוכל בפועל להתגבר שאתה מגלה עליו את הזכות זה שאדם זה גם כן זה מקרין עליו כשאדם מדברים עליו טוב אז הוא בעצמו לפעמים ככה זה ממש יש כוחות רוחניים כאלה שאדם חושב על מישהו טוב אז הוא יש כמו מסרים כאלה שעוברים דרך הנשמות והוא מתעלה וזוהי כוונת דברי

הרמב"ם של תלמיד חכם דן את כל אדם לקב זכות מספר בשב חברו ולא בגנו אותו כלל תלמיד חכם אמיתי שדן לכל אדם לקב זכות הופך בסופו של דבר את גנותו של חברו לזכות בראותו את ניסיונותיו הקשים של חברו הרי הוא מגלה את כוחותיו הרוחניים העצומים ובמילא הוא מספר בשבוע חברו ולא בגנותו כלל >> [שיעול] >> ז להזיר גדולים על הקטנים וזוהי ההוראה נלמדת משם משם הפרשה אמור שצריך להתמיד ולהרבות באמירה של סיפור בשבה חברו של כל יהודי גם בכך שצריך לדונו לקו זכות ועצם אמירה זו משפיעה ופועלת בדומה כביכול לדי דיבורו של הקדוש ברוך הוא [נחירות בוז] שהוא מעשה כך גם אמירה זו של יהודי בשבחו של יהודי אחר מביאה על ידי גילוי הטוב הגנוז בו. הסבר זה אה טוב לקרוא את ההערה ה-64. על פי זה מובנת השייכות למי הספירה. לפרשת אמור קוראים בכל שנה במי הספירה. כי

בן פסח להצרת מתאבלים על כד אלפים מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו. כן לשון אדמור זק של רחים סוף סימן תצגז א שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה לזה ואמרו שמתו במיטת הזכרה אפשר דכל אחד דיבל לשון הרע והיה מספר מגנות חברו בסימן לשון הרע הזכרה מרינן ולכן במי הספירה באה ההוראה דאמור נספר בשב חברו כנל כן זה הולך כן כן אמור זה אמירה שמצווה ומה זה ולמה מי אמר לך שפה מדובר באמירה של מצווה שמדברת על לדון את אדם לקב זכות לספא בשבחו אז אומר לך זה מה שהתכוונו חז"ל ברמז להזהיר גדולים על הקטנים אמור להזהיר גדולים על הקטנים מה זה להזהיר זוהר להזהיר להביא טוב לדבר טוב הסבר זה מסביר לפירוש חז"ל מתאים פירוש חז"ל מובן פירושה שיהיה על תחילת הפ בפרשה אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים הוא מביא גם כן למטה בערות יהי כבוד חברך תלמידך חבים

עליך כשלך כן חברך להזהין לשון זוהר ואור פירוש זה בא ללמד שהאופן שבו צריכים הגדולים לעסוק בהשפעה לקטנים כולל גדולים וקטנים בדרגתם בעבודת השם כדי למנוע מהם מעשים בלתי רצויים אינ כל כך על ידי טיפול ברע כציווי שרק השמאל ידקה הדוחה אלא באופן שלהזהיר זוהר ואור ימין מקרבת על ידי גילוי הטוב הפנימי הקיים אצל הקטנים עד כדי להזהיר שהטוב שבהם יאיר ויבהיק בהם לפי זה יובן מדוע מופיע כאן דווקא הביטוי אמור ולא דבר ההבדל בין דיבור לבין אמירה הוא שהדיבור הוא לשון קשה התעסקות וטיפול בשבירת הרע ואילו אמירה היא לשון רכה והכוונה היא להשפעה לידי זה גילוי הטוב של הזולת כך שהרע התבטל מאליו אמור לךתחילה הריבר לפי כל האמור לאל יובן הקשר של ההוראה לומדת [כחכוח] מאמור אל רבי מהרש אשר למולתו בית אייר חל בשנים מסוימות בשבוע של פרשת אמור ידוערתו של

הרבי מהרש העולם אומר שכאשר אי אפשר לעבור מלמטה צריך לדלג על המכשול מלמעלה ואני סבור שצריך מלכתחילה לדלג מלמעלה לכתחילה אדבר אחד ההבדלים בין מלמטה לבין לכתחילה ריבר בעבודת השם הוא מלמטה הכוונה היא שמתעסקים ממטה מתגברים על העניינים השליליים עד שמבטלים אותם על ידי עמל גיעה ו המשמעות של לכתחילה רי שמלכתחילה מתחילים מלמעלה מוסיפים בטוב עד כדי כך שהרע נחלש מתבטל מאליו וזהו האופן של אמור כדל שבאמצעותו מבטלים את העניינים השליליים של היהודי בדרך שלכתחילה הריברך וכאשר נוהגים באופן כזה שהוא טוב לשמיים וטוב לבריות הרי זו תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ויותר מכך תפארת שבתפארת הספירה מתאימה ליום מולדתו של הרבי מארש הרי אז כלשון הרמבם על תלמיד חכם א שבסופו של דבר כל יהודי מגיע לדרגת תלמיד חכם כהבטחה וכל בניך לימודי השם עליו הכתוב אומר ישראל

אשר בך את פער שוסיף עוד איזה איזה דברים שראיתי קורות אחרים שהעניין של לדון קו זכות דון לקו זכות יש לך קושיה כתוב בצדק תשפות אמיתך שבוע שעבר קראנו בצד תשפות אמיתך שצריך לדון אתם מק זכות חזק ככה למדו אבל אי אפשר להתעלם מכך שבצדק לשפוט אמיתיך מדבר לדיין הדיין צריך לשפוט בצדק וחז"ל למדו מזה מסכת שבועות דף ל שאם באו שני אנשים לדין אחד לבוש בגדים יפים ואחד לבוש בגדי בגדים כן לא לא לא מכובדים אומר לו הדיין לעשיר או שתלביש אותו כמוך או שתתלבש כמוהו. למה? כי אחרת זה פוגע בצדק. אדם הוא אדם, הוא מסתכל על ההוא מלובש כמו איזה מלך וההוא מסכן. אז הוא באופן אוטומטי הוא מסתכל עליו כאילו הוא צודק וההוא לא צודק. לכן בצדק לשבות עמיתך הרבה לימודים למדו הגמרא שם במסכת שבועות שבועות לד שבצל מתח מלמד צנו הרבה דברים

שלא ישמע זה יותר ארוך וזה פחות ארוך זה להשוות בין בעלי דינים זה בצרך לשבות אמיתך בכל השוואה שצריך להשוות אותם זה נלמד מהפסוק הזה אז איך אפשר ללמוד מאותו פסוק גם בצ לשבות אמיתך שזה לדיין וגם לדון לקו זכות הרי זה שני דברים הפוכים לדון לקו זכות פירושו של דבר שאני לא הולך עם הצדק. הצדק מראה שהוא עשה משהו לא בסדר ואני אומר לא תתעלה מזה תד כו זכות אם דיין היה צריך לדון לקו זכות את כל הנידונים אז היה אי אפשר לצאת ראש מה אומר משהו אני לא נקב זכות הוא בסדר גם אתה נקב זכות בסדר זה כמו אותו חכם שבאו לפניו לדין שני אנשים א איש ואישה בשביל שלום בית והוא שומע אותו אומר הוא מתלונן עליה אתה צודק אם הוא שומע אותו מתלוננת עליו אתה את גם צודקת אז אשתו אומרת לרב הרב גם הוא צודק והיא צודקת איך אפשר להגם מה את צודקת? אז זה דיין לא יכול להרשות לעצמו

את זה בסיפורים זה נחמד אבל דיין אם הוא יגיד לכל אחד אתה אתה צודק ואתה צודק אז דין צריך להוציא את הדין או זה צודק או זה צודק אבל שאתה מגיע עכשיו לקו זכות אתה אומר כן לקו זכות אז איך אפשר ללמוד את אותו דבר מהפסוק הזה צה את הדין צריכים בך כזכאים >> מה >> אחרי כשהם יוצאים מן הדין היו בניך כזכאים >> אבל אנחנו מדברים מדברים בזמן הדין לא אחרי הדין מדברים בזמן הדין בצדק לשפוט בזמן שאתה שופט אתה לא יכול לדון כף זכות אז איך אתה יכול להגיד שהפסוק בצר שמונה מדך מדבר גם על דיין שלא יכול לדון כף זכות אלא מצות הדין להפך יהיו בעיניך כרשעים בזמן שהם טוענים אני תמיד אומר זה מדבר זה מנסה לרמות אותי זה מנסה לרמות אותי אז אז איך אפשר להשתמש באותו פסוק לדבר והיפוכו אז ראיתי פירוש תירוץ מאוד יפה יש לרב אידו מילר עליו השלום אומר שלמעשה זה אותה

מצווה מה זה בזה לשותה מדרש של הדיין הדיין הדיין באים לפניו בעלי דין תמיד הם יש כל אחד מביא את המסך עשן שלו שהדיין לא רואה לא יראה את הכוונות האמיתיות שלו הוא מראה שהוא בסדר שהוא טוב וזה ועדיין מה מותר עליו לעשות לחדור מבעד למסך הערפל הזה ולהגיד להגיע לכוונות האמיתיות שלו למה שהוא באמת עשה לא מה שהוא מספר לך שהוא עשה שהוא צדיק יסוד עולם כבסה תמימה לא אלא תיכנס מבעד לזה תנסה לגרד מה באמת היה שמה ואז אז בצדק תשפות מיתך. זה מה שהוא אומר לך. אל תלביש אותו זה ככה וזה ככה. אלא שניהם אותו דבר. למה? אחרת זה זה משבש את את השיפוט הנכון. כשאדם רואה את חברו עושה מעשה שנותן לרעה. אז המעשה אז אז זה גם כן מסך עשן בכיוון ההפוך. למעשה היהודי הזה הוא אדם טוב. אז הוא עשה מעשה שאתה הרי אם הוא רשע גמור מצד אדונות לקו חובה.

אנחנו מדברים על אדם שהוא בדרך כלל המעשים שלו טובים. פתאום אתה רואה אותו נכנס איזה מקום חשוד שהוא לא מ יודע מה הוא הולך לעשות שמה. אז אתה אומר מצווה לדונות לקו זכות. זאת אומרת אני מתעלם מהמסך הזה מהסיטואציה הזאת שמראה כאילו הוא לא בסדר ואני חודר לתוכו ואני אומר האדם הזה כן בסדר. אז זה בצדק. זה נקרא צדק לשמות אמיתכם. עכשיו עוד דבר שבעניין הזה של של הדול לקו זכות גם כן כתוב וזה פה גם כן זה מאותו מחבר שהוא מבין את הדבר הזה הוא אומר ככה יש גם כן לכאורה קשה בגמרא בשבת קכז כתוב כל אדם תחברו לקו זכות מן השמיים ידונו לזכות ופה לכאורה נשאלת את השאלה מה אתה משווה בין אדם לבין מהשמיים הקדוש ברוך הוא הקדוש ברוך הוא ידיינו לזכות זאת אומרת שאדם כשהוא דן לק זכות זאת אומר שיש לו ספק והוא מטה את הכף לזכות. אתה יכול להגיד

שהקדוש ברוך הוא גם כן יש לו ספקות. הקדוש ברוך הוא מסתפק אבל היות ואתה אתתספק לכזכות גם את הספק שלו אין הקדוש ברוך הוא ספקות. הוא יודע בדיוק מה הבן אדם חושב אומר ועושה. אז מה פה צריך להגיד ידינו זכות? אומר מוכרחים לומר שלדון לקו זכות זה לא רק להתות ספק >> אלא שאדם נדרש. מה זה? מה זה לדון לקב זכות? האדם נדרש. לראות באור חיובי זה נוגע לדברים שאמר שקראנו השע בליקוטי שיחות שאדם נדרש לראות את האדם לשים את ה את הפרוג'קטו כמו הזמרים על הבמה או זה שיש שמה איזה אלומת אור שמאירה רק אותם וכל השאר חשוך נכון אותו דבר אדם צריך להסתכל על חברו רק על הדברים יש כל אדם בעולם יש לו דברים טובים ודברים פחות טובים אז זה השאלה מה אנחנו בוחרים להתמקד. היצר הרע תמיד מנסה להתמקד בדברים הלא טובים, השליליים. ולכן אדם נותק פעם, מחפש, לא רואה אותו, א לא

בסדר, לא בסדר, מתחיל לדבר לשון הרע. אבל אדם שרוצה באמת לדון לכף זכות, מה הוא צריך לראות? אני לא מעניין אותי הדברים השלילים שלו. אני רואה אדם ירא שמיים, אדם שהוא עובד את השם, בא להתפלל, שחרית, מנחה וערבית דברים, מה ראיתי אותו שהוא עשה משהו? אז מה? אני רואה רק את הדברים הטובים שלו. הפרוז'קטור נמצא על הדברים הטובים שלו. הוא נותן דוגמה שמה. אדם נודניק כל הזמן מדבר רוצה לחכוש. אבל אותו נודניק מעניין הוא זה שמשלם את כל החשבונות של בית הכנסת, החשמל וזה וזה וזה הוא אדם טוב. כשאתה רואה אותו אתה אומר הנה זה האדם שמשלם את החשמל של בית הכנסת. זה אדם אתה נותן לו כותרת אתה שם לו עליו תבית זה אדם זה אני בכלל לא יודע לא מסתכל בכלל על זה שהוא נוניק. לא מסתכל על זה. זה אפשר לומר כשם שאתה דן לקב זכות. זאת אומרת שאתה רואה רק את הצד החיובי מתעלם

טוטלית. אני לא רואה את זה זה בצל רואה את זה בכלל. אני רואה רק את הדברים הטובים שבו בזה אפשר לומר שגם הקדוש ברוך הוא יראה רק את הדברים הטובים שבו ולא את הדברים השליליים. ולכן הוא אומר זה ממש דבר גדול מאוד. עבודה נפלאה שאדם יעבוד על עצמו שיראה רק את הצדדים החיוביים. זה פתח לקיים את כל התורה כולה. פשוט ככה. >> [כחכוח] >> השם יתברך זכנו שנזכה זה חלק מהעבודה שלנו בימי הספירה כה בעזרת השם לביאת משיח צדקנו בקרוב ממש אמן ואמן סיפר על הרב שגלו זה היום היום >> אה הרב שגלו >> מה שאתה אמרת ت