גמרא בעיון 2: סוגיית ״יאוש״ (חלק ב׳) בבא קמא ס״ו - הרב שמואל רבינוביץ [דף מקורות למטה]

הבית התייאש לפני כן אז זה שלו כונלה אינמ כיבדמישמורה בעל הבית ראה שהוא גזל את זה אז אז הוא התייאש אז הוא קונה על מקונה דילמה אומר לו עבדה זה משהו אחר עבודה עושה לד בארה פה זה בא אליו גזילה זה בא ביסור אבל כיבור לוד אז מדרבוננו רבונו נקנה מפני תקונס השובים יש תקנה דרבנן שהוא יכול לקנות את זה בגלל שיש מושג של תקנת השבים שרב יוסף אומר יוש אינו קונה אפילו מדרבנן שהוא אין אין לו קניין אומרת הגמרא איס ורבי רבי יוסף לרבי שואל רבי יוסף את רבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אם בן אדם גזל חמץ אחרי והפסח עבר עליו אומר לו הרי שלך לפניך אומר לו אדוני זה שלך קח את זה יש לך מצווה יש לי מצווה לגזלן כאילו יש מצווה להחזיר את הגזלה קח את זה חזרה אז אומר ואי כיוון אצלנו וכיוון למטה ידה סורי ודי מייאש כשאתה אומר בפסח זה ודאי הוא התייאש בזה הוא לא רוצה שיהיה

לו חמ זה סל כדאי תוכבים אנחנו נגיד שיהיהוש קונה המי אומר לך אומר לו הרי שלך לפניך דמי מעל יבוא לשלום הוא לקח הוא גזל את זה לפני כן עכשיו לא שווה כלום צריך לשלום אמר לה כייק כמינה אנו מתי אני אומר את זה שזה מתייאש וזה רוצה לקנות אבל היי זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות ממילא אז אין פה חיבור אז אומר יכול לבוא ולהגיד לו הרי שלך לפניך אז פה אנחנו רואים נכנסים לסוגיה שיש פה מצב ש חמץ שהוא מאבד את השוויות דבר שבאמת אנחנו אומרים תמיד יש מושג שש שינוי קונה פה זה נהיה בעצם קודם החמץ היה דבר מותר עכשיו החמץ דבר אסור אז אז החמץ פתאום נהיה שינוי בחמץ שקודם הוא היה מותר ועכשיו בפועל ממש לא נהיה שינוי. אתה לא רואה שום שינוי בחפץ אבל יש לו סוג שינוי כזה שהשינוי הזה גורם לו שהוא לא שהוא לא ירצה. אז אנחנו שואלים למעשה בעצם הגמרא

הייתה צריכה להגיד ככה נהיה שינוי שאין לו שום שובי אז ממילא אם אין לו שום שווי מה הוא מחזיר לו דבר שלא שווה? יכול להיות שמצווה של והשיב את הגזילה יש לו אבל שובי אין לו לדבר אז מה מה החזרת לו דבר קודם זה היה היתר עכשיו אתה מחזיר לו דבר של איסור שהוא לא יכול להשתמש בו אבל הגמרא לא הולכת ככה הגמרא הולכת בצורה כזו שמכיוון שמות זמן איסור אז זה ודאי שהוא התייאש כך אומרת הגמרא ויש על כדאי תוכיש קונה איך הוא יכול להגיד לו הרי שלך לפניך דמ מעל יולי לשלומי אז אומר לו נכון אני מדבר בכל מקום של גזלה. אנחנו מדברים בזה מתייאש וזה רוצה לקנות אבל פה גם זה מתייאש וגם הגזלן הוא היה גזלן כזה שהיה לו גם כן קצת יראת שמיים שהוא לא רצה לקנות את זה. בכל אופן כדי להבין קצת את הנושא הזה איך יכול להיות שיכול לבוא אליו ולהגיד לו הרי שלך זה לא

שלך. בן אדם לקח בגד, קרא אותו, הוא בא ואומר לו, "זה שלך, זה לא שלך." יש פה דבר מעניין שאנחנו נביא פה קצת כמה דברים. אנחנו מדברים בגמרא כתוב שגזל ולא נתייאש ולא נתייאשו הבעלים, שניהם אינם יכולים להקדיש. הגנב לא יכול להקדיש למה שאינו שלו, זה לא שלו. בעלים לא יכולים להקדיש בגלל שאינו ברשותו. אבל אם זה לפני יאוש אבל אם זה לאחר יאוש אז בבריסה בדף סז אז הוא מסביר אז הוא מסביר הגנב והגזלן הקדשם הקדש אם הוא הקדיש אותם אז זה הקדש אז אומרת הגמרא זה גמרא קצת אחרי כן אצלנו אז פה הוא שואל שאלה כזו בן אדם שגזל או גנב והבעלים התייאשו. אז עכשיו אומר אז כשכל זמן שהם לא התייאשו אז זה לא זה יכול להקדיש את זה ולא זה יכול להקדיש אם הם כן התיישו אז הוא יכול להקדיש את זה אחד יכול להקדיש את זה משום שה הגזלן יכול להקדיש את זה מכיוון שזה

ברשותו והבעלים לא יכול להקדיש את זה אז אנחנו ותוס מדבר שמה אחר כך על שינוי השם אם זה באמת קניין גמור לקנות שנות לפני יאוש. בכל אופן הוא מביא פה סוגיה שאם שאחרי שהוא גזל את זה או גנב את זה אז הוא יכול להקדיש את זה אם הוא התייאש. השאלה אז אומר פה כזה דבר אז תוס תוסות אומר שמה בדף סז אומר תוסות על באותו באותו דבר שכתבו שינוי השם הוא באמת קניין גמור כך אומר תוסות לקנות בו אף לפני יאוש הוא מביא שם סוגיה בסוגיה של טלה טלה ונעשה איל אם היה קודם טלה והוא נהיה גדול יותר אז הוא אומר שמותר ואם כן הוא אומר אומר למה שואל תוספות למה לא מעוזר הקדש לפני יאוש בגלל שינוי השם אלא משום דלפני יאוש אין אקדש חל עליו כך אומר תוס שואל במקום שהוא גזל את הלב ונעשה איל אז אומר שהוא יכול אז אומר שזה קניין גמור הוא יכול לא יכול להקדיש אותו

שואל על זה תוסות למה לא מענה הקדש לפני יאוש בן אדם הלך והקדיש את את הדבר. אז עכשיו קודם זה היה עניין של חולין. עכשיו זה נהיה עניין של הקדש. אז אנחנו אומרים שדבר של הקדש אז הוא מקבל שינוי השם. שואל תוסות למה לא יעיל אם אני אומר ששינוי השם שברגע שהוא השתנה השם שלו אז זה דבר חדש אז מותר לו אז הוא יכול להקדיש את זה. אז איך זה קורה? אז אומר תוסות אלא אומר שלפני יאוש אז שם אקדש לא יכול לחול עליו כך אומר תוסות הוא לא יכול להקדיש אותו כמ אפילו שמקבל שינוי השם אבל מכיוון שזה שלו הוא לא יכול להקדיש אותו אז הוא אומר ככה שאיך נהיה שינוי השם של הקדש כך מס ההבדל שאיך פתאום נהיה שם הקדש על ידי זה שהוא עושה לו שינוי השם עכשיו זאת אומרת שקודם זה היה סולין ועכשיו זה גנוב עכשיו גנוב או או גזול ועכשיו על ידי ההקדש חל השם שלו אז

אומר ככה לפני יהוש השם לא יכול לחול בגלל שזה זה לא שלו וזה לא ברשותו אז זה לא יכול להיות אז אומר יוצא מכך שהגנב או הגזלן לא יכול לעשות שינוי השם אז איך פה הוא פתאום עושה את האם אחרי יאוש מה קרה אחרי יאוש שפתאום אם אתה אומר שזה לא ברשותו איך על ידי דיבור לבד שלא נהיה נהיה שינוי השם זאת אומרת יש לנו פה איזשהו קטע שבקטע הזה אם זה לא היה אם זה לא היה שלו אם ההוא לא התייאש אז אתה אומר זה ודאי שהוא לא יכול לעשות אבל מה למה הוא לא יכול לעשות אם הקדש זה שינוי שם ואנחנו אומרים ששינוי שם קונה יוצא פה שברגע שהוא אמר הקדש אז העקדש לא חל על זה וזה לא יכל הוא לא יכול לעשות שינוי השם למה שמפריע לו זה שההוא לא התייאש אז הוא שואל מה קרה פה אחרי היאוש יש לו איזה איסור והאיסור הזה הוא לא יכול האיסור הזה גורם לו ש שהוא צריך להחזיר את

העבדה אז איך כשהוא אומר אקדש פתאום זה נהיה של הוא קנה את זה יש פה פה איזשהו נקודה מסוימת שאני אומר שלא מובנת זאת ונגיד את זה ככה אותו דבר הגמרא אומרת במקום אחר בדף קיא אומרת הגמרא גזל בן אדם גזל חפץ ולא נתייאשו הבעלים הוא בא אחר ואכלו בא אחד ואכל את זה אז אומר מה הדין לאחר יאוש לרבי יהודה שאומר שיאוש שלא לא קנה אז אומר שם תוספות זאת אומרת ככה, הגזלן לא יכול לקנות את זה בגלל שזה לא שלו. עכשיו בא מישהו ואכל, נכנס מישהו, ראה אוכל, אומר לו, רוצה שר לאכול, בבקשה אוכל. אז פה למעשה זה לא של הגזלן, זה שייך עוד לזה. אנחנו מדברים שלאחר יאוש של ש לרבי יוסי שאומר שיריאוש לא קונה אז אומר שם בסוף הדברים אז אומר גזל אז אומר ככה דגזל דגזל ונתיישו הבעלים ובא אחר ואחו אף למן דואומר יאוש לא קנה מכל מקום אומר שם אומר שמה אומר שם רבנו חנל אומר

פטור האוכל לשלם לבעליים שזה שאכל הוא לא צריך לשלם לבעלים. למה? מכיוון אז אנחנו פה עוד פעם לשון התוסות הוא גם כן דלא אוהב כל כך ברשות מרי אחר יאוש כמו לפני יאוש. אומר התוסות מילים מעניינות שזה לא היה בדיוק כל כך ברשות הבעלים. אז לכן אז אומר יכול לצאת מרשות הבעלים לרשות הכונאה אוכל את זה. אז לכאורה ככה אנחנו אומרים שהגזלן לא קנה את זה בגלל שיש פה אפילו שיש יאוש עכשיו בא בן אדם אחר ואוכל את זה אז לשלם הוא לא צריך בגלל שהוא סומך על זה שהגזלן צריך יש לו מצווה של והשיב את הגזלה הוא צריך להשיב אותה אז זאת אומרת שאצלו של הבן אדם האוכל לא חל שינוי שינוי א לא זאת אומרת הוא אוכל משל הגזלן אז תחליט אם זה של הגזלן אז למה למה זה לא אצלו? זאת אומרת הוא לא יכול לעשות עם זה הוא אסור לו לאכול את זה ולמה למישהו אחר שכן אוכל את זה אז זה כבר

פתאום נהיה של הגזלן אז יש לנו פה כבר דוגמה שנייה למעשה דוגמה שלישית כמו שאנחנו אומרים ב אומר לו הרי שלך לפניך מה הוא מביא לו מביא לו חמץ שעבר עליו הפסח הוא מביא לו שעבר שהוא התייאש לכולי על אז יש לנו פה כמה נקודות שאנחנו רואים ויש עוד דברים הגמרא אומרת המקדש אישה בגזלה הגמרא אומרת את זה בקידושין דף נב שהמקדש אישה בגזלה לאחר יאוש אנחנו אומרים שהיא מקודשת אז הגזלן הרי לא קנה את זה אז בפוסקים מבואר מביא את זה החזון איש מביא את זה עוד כאן אז הוא אומר לכאורה היא יהוש לא קנה אז לכאורה הפירוש הוא שהחפץ לא של הגזלן ואם כן אף שהאישה כן קומר שהאישה קנתה את החפץ זאת אומרת שהיה לה קניין בזה אז היא קנה את זה מהאפקע לכאורה לא זה לא שלו מהת >> אז אומר אז לא אז איך היא קנתה את זה אם אני אומר קנת >> אז זה לכ ואני אומר שהיא מקודשת גם כן זאת

אומרת אז עוד פעם יש לנו זה הגיע לידה אז אומר ככה נמצא שהאישה לך הוא רק לוקחת את הגזילה מאבקה ולא מהגזלן. אז אם כן, איך הוא יכול לקדש אותה בדבר שאינו שלו? אז מפה מובן שזה נקרא שהגזלן הוא מקדש אותה בממון שלו ואפילו שאנחנו אומרים שיאוש לא קנה. אז יש לנו פה כבר יש עוד כמה דוגמאות שאפשר להביא שיאוש הוא מצד אחד לא קונה. הלשון ה של טוסות זה לשון מאוד מעניינת פה הלשון של טוסות פה הלשון של תוסות אז אומר שלא כל כך ברשות מרי זה לא כל כך ברשות הבעל הבית אחר יאוש כמו לפני יאוש עכשיו אנחנו ניגש לסוגיה חדשה סוגיה של מחלוקת של רש"י ותוספות שרשי אומר בתחילת פסחים אומר רש"י במשנה אור ל-14 בודקים את החמץ לאור הנר. אומר רש"י, כל מקום שאם מכניסים בו בחמץ אין צריך בדיקה. אומר רש"י שם בודקים. למה בודקים? כדי שהוא לא יעבור באיסור בא

להיראה או בא לימצא. שואל התוספות שם במקום מיד שואל התוסות וזה כך אומר פירוש פירוש הקונטרס שלא לעבור עליו ובא להיראה של התור בא להימצא וקשה לרי כיוון דצריך ביטול כדי אמר בגמרא הבודק צריך שיבטל ומדריתא ביטול בהל מסגה אז הוא שואל לה מה צריך חכמים בדיקה כלל אם אתה אומר שהבודק צריך שיבטל אז רש"י בא ואומר שבודקים למה למה שלא יעבור את העבירה אז אומר אם יש ביטול אז הוא עובר את אז מה בשביל מה צריך לבדוק אז בא רי ואומר כך אפילו שסגה בביטול בעלמה יש פה עניין של החמירו חכמים לבדוק חמץ או לבאר שלא יבוא לאכלו ואחר כך אומר עוד תירוץ שלא בדיל למינית שבאופן כללי הוא היה יכל לבטל רק יש פה דבר תקנה שמכיוון שאנשים רגילים לאכול והוא יבוא והוא לא הוא לא יבדוק יהיה לו 15 לבדוק. זה למעשה המחלוקת של רש"י ותוסות. רש"י אומר שהביטול

שהבדיקה זאת אומרת שהבדיקה כדי שלא יעבור עליו ובא ליראב בא למעשה תוסות אומר שלא. אז יש פה למעשה יש דיון חמץ גמור אם שייך על זה חמץ באין שאתה יודע איפה שזה אם שייך על זה ביטול אבל זה סוגיה קצת אחרת. אבל פה אנחנו נכנסים לעוד סוגיה שתוסות אומר בעניין של תשביטו אומר אז יש לנו בדף ד בפסחים אומר תוסות ככה הגמרא אומרת הי נאמנים כתוב שהכל נאמנים להגיד אפילו קטנים אפילו א עבד אפילו שפחה שהם הם דניקו את זה ולכן זה בחזקה אז כל ה אז אומר מה פתאום תגיד שהם נאמנים מה איזה נאמנות יש להם תגיד כל הבתים בחזקת בדוקים תגיד ש אם אתה מאמין לילד שמה איזה נאמנות יש לו אז אומרת הגמרא מסבירה את זה מהו דתמה אז הגמרא שואלת תגיד כל הבתים בחזקת בדוקים אומרת הגמרא מהו דתימ לא למנו רבנן כמשמלן הייתי אומר שרבנן לא יאמינו להם כמשמלן כיוון דבדיקת חמץ

מדרבנן דמאורייתא מדאורייתא בביטול בעלמה סגי אמנו רבונדר דרבונו כך אומרת א כך אומרת הגמרא אז רש"י אומר וזה לשונו רש"י אומר ככה בביטול בעלמה דכתיב תשביטו ולא תכתיב תברו והשפטה בלב היא השבעתה זאת אומרת שרשי לומד שתשביטו זה נקרא ביטול שבן אדם משביט אותו בלב אז ממילא זה נקרא הוא קיים את מצוות תשביטו במילים אחרות אם בן אדם ביטל לפני שהוא בדק אז הוא קיים את המצווה של תשבית. הוא לא צריך יותר לעשות. הכך הוא בודק את זה על אף שרשי בעצם אומר שבודקים כדי שלא יעבור בבעליה. אז ואומר ואנחנו צריכים ביטול. אז הוא בא ואומר לא ביטול זה המצווה תעשה של תשביטו. ככה אומר רש"י פה. תוספות שמה אומר את זה אחרת. אומר תוספות כותב וזה לשונו רש"י אומר מי דכתיב תשביטו ולא תכתיב תברהרו אנחנו רואים שהשבטה בלב וקשה לרי דאי השבטה עברה

היא מה שכתוב תשביטו זה נקרא תבררו מה הפירוש תבררו אז או שאתה שורף אותו או שאתה לוקח ועושה איתו או שאתה לוקח או שאתה שורף אותו או שאתה לוקח מפורר אותו שיהיה מתבטל אז אז אומר השבטה זה עברה ולא ביטול כדתניה בשמיטי ואומר רי דמדרייסה בביטול בעל מסגה מאחר שביטל אה אפקר ויצא מרשותו הוא מותר בהפק שהוא כבר זה לא ברשותו בן אדם חייב על מה שברשותו מה שלא ברשותו מדקמרינן אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה זאת אומרת פה הוא מוסיף עוד דבר שאם יש לך דבר שהוא של אחרים אפילו אצלך בבית אתה פטור. זה אתה התורה חיו אותך רק התורה חריבה אותך רק על שלך של מישהו אחר לא אפילו שזה בבית שלך ושל גבוה אם זה של הקדש אז זה שוב לא שלך אז אפילו אם זה בבית אז עכשיו שואל תוסות ועוד אדם הנה הם בנדרים אפקר צריך שלושה אז אומר תזות אין צורך אז יש לנו פה עכשיו

שיטה של רש"י ושיטה של תוספות מה הכוונה תשביטו תשביטו בכוונה אומר רש"י, אם אומר רש"י, אם הוא ביטל את זה, אז זה כבר לא שלו. ותוסט אומר לא הוא צריך להשביט את זה למדין אפקר שהוא צריך לבטל לכאורה הוא צריך לבטל את זה גם אז אומר ש שהוא צריך לבטל את זה לכורה הוא צריך לבטל את זה בפיב להגיד הוא אני ראינו אני מפכיר את זה לכאורה לפי תוסות בכל אופן אז יכול להיות שגם לטוסות אפילו שהוא ביטל את זה בלב הוא לא אמר בפלא זה יש גם דיון בס השג הסר בסימן עז מוכיח כשיטת התוספות והוא מביא את זה על פי הרן ואומר ככה שדברי שהרן אומר לכן עוזר ביטול בלב למה וגם דלאב דלבטל ולאב הפקר כאדרי אומר דאי זה ממש עניין הפקר כך אומר הזה שלכן ביטול בלב בגלל שזה לא ממש עניין נין הפקר למה אז הוא מסביר אומר הרן משום ששינחומץ כמו שהגמרא אומרת שאינו ברשותו

של אדם והשארה כתוב כאילו ברשותו ולכן אז אומר אז מביא שהגסר ית הרן ואומר שממילא בלב מכיוון שהוא זה לא שלו אז מספיק פה הסכמה אני לא צריך את זה אני מרגיש שאני לא צריך את זה לא צריך את כל הדינים של אבקה זאת אומרת ש שהגסריה מביא את הרן אז הוא לומד אותו קצת אחרת מה שתוספות תוספות אומר שמספיק לו ביטול בלב כך אומר תוספות אז כשהגזרי אומר לא בגלל בעצם בביטול בהפקר זה לא היה מול הרן מדברי הרן אלא מה צריך שהוא ירגיש שהוא לא רוצה את זה ומכיוון שזה ממילא לא שלו אז אפילו שהוא לא רוצה את זה אז זה בטל ככה זה הרעיון. אז אומר הוא מביא את זה שהגמרא אומרת את זה בפסחים אלא יום טוב דבתר יסורהו ואיך יכול לבטל את זה והב מוצלומר שזה רבי כמו רבי יוסי הגלילי שרבי יוסי הגלילי אומר שחמץ בפסח מותר בהנאה ככה רבי יוסי זה חידוש של רבי

יוסי הגלילי אנחנו לא לומדים את זה כל כך שמותר ולדידדי חמץ בפסח זה ברשותו אז אם זה ברשותו לרבי יוסי הגלילי אז זאת אומרת למה למה? אז בגלל שהוא הרי יכול הרי לבאר את זה, הוא יכול לשים את זה תחת התבשיל, להשיג בחמץ אז הוא אומר או להשליחות לפני כלב ולאחר זמן ייסורי יוצא לפי רבי יוסי שהוא גם יכול לבטל את זה. ככה זה אומר. אז מוכרח להגיד אומר שלרבי יוסי הגלילי כיוון שחמץ עצמו הוא מותר בהנאה וברשותו אז לא יעזור לו ביטול בלב. שמה זה לרבי יוסי לא יעזור בלי אתה הרי הולך להשתמש בזה אלא ההפקר גם הוא כך אומר השגסרי שהוא מביא ראיה לתוספות שביטול מצד אפק עכשיו יוצא ככה לפי תוספות שאנחנו אומרים שתוספות שואל בגלל שכתוב תשביטו ולא כתוב תבואהרו אז הוא שואל על רש"י שההשבטה זה עברה צריך להדליק את זה לבער את זה ולא ביטול אז אומר שזה שלפי התוספות זה מטעם

אפקר יוצא לפי תוספות ש שבעצם הוא לא קיים מצווה תשביטו שהתורה אומרת זה לקחת את החמץ ולהדליק אותו ולבאר אותו זה שאתה מפקיר אותו ויוצא מרשותך עקפת את המצווה כמו בן אדם שאין לו חמץ ממילא אין לך חמץ אז אין לך מה מה לבאר אין לך אתה לא יכול לקיים את המצווה של התורה אז לפי תוספות אם אנחנו אומרים תשביטו אז זאת אומרת צריך לקחת לשרוף אותו ולעשות מעשה ולבטל אותו אם לא ביטלת אותו הפקרת אותו אין לך חמץ אתה לא לפי רשי זה משהו אחר תשביטו זה נקרא שבן אדם מוציא את זה מרשותו אז עכשיו אם אנחנו אומרים שבן אדם לוקח ומוציא אותו מרשותו לפי רש"י אז הוא יוצא ידי מצוות תשביטו אז אנחנו לומדים מפה עכשיו שהדיבור או המחשבה שלו זה מספיק כלפי התורה. אז יש לנו בעצם שלוש שיטות. יש לנו שיטת רש"י, שיטת תוספות, שזה אפקר לגמרי ויש לנו שיטת

הרן שהרן אומר שברגע שהוא מבטל את זה ואומר לא אפקר כאדרי אף על פי שזה נו אפקר אלא זה מין באמצע. זה דבר כזה שמצד אחד זה לא היה ברשותו שהתורה הפקיעה לו את זה, זה נהיה איסור. מצד שני אז אנחנו לומדים פה שנהיה פה חידוש כזה שזה סוג זה לא אפקר וזה כן הפקר. מכיוון שהוא ביטל את דעתו לדעת תורה שהתורה אומרת לו תשאירו זה ממילא והוא מסכים לזה אז ממילא זה השאלה אם הרן זה כמו השיטה של רש"י כיוון שרשי אומר רש"י אומר בפירוש רש"י אומר שבודקין שלא יעבור בבא ליראה ובא למצא שהוא צריך לבדוק שזה המצווה ואחר כך תשביטו זאת אומרת שהוא מקיים קיימת מצוות השביט הוא בביאור בלב זאת אומרת שהוא מבאר לפי הרן זה לא כל כך בטוח שהולך כפי שיטת רש"י כיוון שאם כן רש"י היה צריך להזכיר שבעצם זה לא מדיני אפקר אבל מכיוון שביטול אז יוצא ככה שלר"שי ביטול זה דבר חדש

לגמרי לתוספות ביטול אין מושג כזה ביטול זה נקרא לבאר אותו ממש או להפכיר אותו וזה גדר חדש ברג ברגע שאתה הפכרת אתה חפץ אז זה משהו אחר לגמרי זה כבר זה כלו שלך אתה לא עובר על על המצב של תשביטו לכאורה לא משנה אתה לא צריך ספר זה לא אנחנו כבר לא אנחנו הולכים ממקום >> למקום בפרדס >> אז בעצם נלבן את הנקודה רשי אומר שתשביטו שבודקין שלא יעבור ובאל יראה בא לנצה. ישבן אדם בודק. למה הוא בודק? בגלל שהוא מקיים את המצווה שהתורה אומרת שלא יהיה לו חמץ בבית והוא מר את החמץ. אז על ידי עצם הבדיקה שהוא הולך לחפש אותו אז הוא מבאר את החמץ. עכשיו אם הוא מבטל את זה בלב אז הוא מקיים מצוות עשה של תשביטו. כך אומר רש"י. ברגע שבן אדם ביטל בלב הוא מקיים מצוות עשה. אותו זאת אומר לא יכול להיות שום מצוות עשה של תשבי. תשביטו זה נקרא תיקח ותבאר את זה.

אז לכאורה עכשיו אם אתה מסתכל פה אז תוסות סותר את עצמו לגמרי. שתוסות בראשון אומר תוסות כותב שמה ככה פירש בקונטרס מי דכתיב תשביטו ולא תכתיב ולא כתוב תבררו על מהשבטה בלוי. אז תוסט לומד שכך אומר רש"י שהשבטה היא בלב אם הוא היה רוצה להגיד שתבער את זה אז היה אומר תבואהרו תשרוף אותו אז אומר כך אומר רש"י אז אומר רש"י לכן אז הוא אומר לכורה בגלל זה בן אדם צריך ללכת ולהתאמץ ולבדוק שאז הוא מקיים את העניין של תשבי הוא משביט בידיים הוא הולך לחפש את זה אבל רש"י אחר כך אומר בדף ד אומר רש"י דבר אחר אומר רש"י שאם הוא השביט בלב אז הוא כבר מקיים מצוות עשה של תשביטו אז יוצא לכאורה שרשי סותר אותו את עצמו פה הוא אומר שאתה צריך בהתחלת פסחים הוא אומר שאתה צריך לבאר את זה אתה צריך לבדוק ולהוציא אותו ופה הוא אומר ואז אתה מקיים מצווה תשביטו

אחר כך אומר לא תשביטו כשהגמרא אומרת ביטול בעל קונה אז זה שהוא גמר אז אומרת הגמרא שבעצם זה שהוא ביטל גמרנו אז הוא קיים מצוות עשה של תשבית תוסות בא ושואל שם על רש"י מה זה איך הוא מקיים מצוות תשביטו תשביטו זה נקרא לבאר בידיים אז אם כך אומר תוספות שתשבי ש שאם הוא הפכיר את זה שתשביטו זה זה לאזה ש הוא לא מקיים את תוצת אומר אומר שברגע שהוא ביטל את זה הוא הבכיר את החפץ בן אדם שהפקיר את החפץ זה לא שלו אם זה לא שלו אז ממילא אין לו מצוות עשה של הוא לא קיים יוצא לפי תוסות שהוא לא קיים את מצוות עשה של תשביטו לפי רשי כשהוא ביטל בלב אז זה כבר לא ברשותו הוא השביט אותו אז לכאורה לפי מה שרשי אומר בהתחלה בודקים כדי שלא ימצא חמץ זאת אומרת שבזה הוא מקיים את התשביסו זה שהוא בודק הוא דבר חיובי ביטול זה לא דבר חיובי. ביטול זה דבר שהוא

עושה אותו בלב. הוא לא עשה פעולה. אז רש"י לומד לכאורה. יש פה סתירה בין רש"י לרשי. שרשי בהתחלה אומר שזה צריך לבדוק את זה בידיים ושם אומר שאם השבטת בלב זה גם השבעתה. לא הרי לא עשית שום פעולה חיובית. אז צריך לתרץ את רש"י בצורה כזו שבעצם הוא סובע שאם ביטלת את זה אתה גם כן עשית איזשהו פעולה חיובית מבחינתך שאתה ביטלת את זה אז אפילו שזה לא ביטול ממש של תשביטו שאתה לקחת את זה ביד אבל בעצם אתה עשית את הפעולה של תשביטו השבטת את הדבר הדבר הוא כבר לא שלך אצלך זה כאפר וזה התבטל אבל במציאות זה קצת הלשון לא כל כך מדויק אבל תוספות פה בא מה לפי רשי. עכשיו בא תוספות ושואל בא תוספות ושואל על רש"י בדף ד רש"י אתה אומר שתשביטו? זה נקרא שאתה שאתה השבטת בלב אומר תוספות זה לא השבטה. השבטה צריך לעשות פעולה. אז אומר אם אתה אם ביטלת את זה זה הבקרת את

הדבר. ההפקר זה לא שייך לזה כך מהזה אומר תוספות >> זה תוספות אומר על רש"י בדף ד >> ביטלת הבקרת >> ביטלת הבקרת יוצא שבן אדם הבקיר אז זה כמו בן אדם שאין לו חמץ בן אדם אין לו חמץ אז אתה אז יש לו מצווה תעשה לבאר אין לו הוא לא עושה שום הוא צריך לא עושה לחורה התורה אומרת בא להיראה ובא לי מצא אז כשבן אדם אין לו את המין לו בכלל ממילא לא קורה שהוא עשה איזשהו פעולה חיובית אולי לא עשה שום דבר אין לו אז לא יכול אז הוא לא קיים את המצווה הוא קיים את המצווה שאין לו אצלו שהוא לא קנה אבל במציאות אין פה חמץ אין לו מצין לו את המצוות עשה של תשביטור תשביטו >> מה >> יש מצאת מישהו שאין לו >> יש כאלה שבאמת אומרים על ה10 פתיטים לדאוג שיהיה כזית כדי שהוא יוצא שהוא יהיה שהוא ישביט אותו זה זה יש כזה ס אבל עכשיו אנחנו נחזור לתוספות הזה שתוספות שואל

שתוספות שואל פה על רש"י שואל תוספות שפירש הקונטרס שלו לעבור עליו ובא ליר בא למצא נקש לתוספות כיוון דצריך ביטול כי הגמרא אומרת אחר כך אתה צריך ביטול אז הבוטק צריך שיבטל מדיריס בביתל בעל מסגה אז אם כך שואל תוספות על רש"י איך אתה אומר שבוקין שלא יעבור בבא למלי מצא ובא ליר בא למצא הרי בא ליראה בא למצא אתה אומר צריך לזה פעולה חיובית הנה הגמרא אומרת שביטול בעצמו זה מספיק כך אומר תוסות אז לכאורה עכשיו אם אנחנו אומרים לפי תוסות שביטול זה מטעם הבקר שאין לו חמץ יוצא שתוסות פה פה בא ואומר באמת בביטול רק החמירו חכמים או שאומר שבגלל שלא אנשים לא בדילהם בזה ולכן הכריחו אותה לבדוק את זה אבל לפי פי תוסות שהפקר זה נקרא שהוא הוציא אותו מרשותו והוא לא עובר בבעליו או בא למצא אז לכאורה תוספות סותר את עצמו אתה אומר קוד שתשביטו זה פעולה

חיובית אז לפי תוספות רש"י צודק שהוא צריך ללכת ולבדוק כדי שלא יהיה לו חמץ בבית אם אם הוא ביטל אז בסדר אז הוא הפכיר את זה אז אין לו אז זה לא שלא אבל במציאות החמץ יוצא פה לפי תוסות שתוסות סותר את עצמו טוס אותו אוחז שמה שתשביטו זה מטעם הפקר אז אם אנחנו אומרים שהפקר זה דבר שהוא לא ברשותו הוא הבכיר הוציא אותו ברשותו לפי רשי ביטול זה לא ממש הוציא אותו ברשותו הוא ביטל אותו עכשיו אמרנו יש עוד שיטה של הרן שהרן אומר שבעצם הוא כל הביטול זה הוא לא עשה שום דבר פעולה רק הוא התורה הוציאה את זה ממילא מרשותו זה לא שזה לא שלא זה נהיה איסור קודם זה היה מה פירוש התורה הוציאה אותו וקודם זה היה איסור, היה מותר לאכול את זה, פתאום זה נהיה אסור לאכול את זה. אם זה נהיה אסור, אסור כבר לא שווה כלום. אז הוא אומר, מכיוון שהתורה הוציאה

אותו מרשותו, יוצא שהתורה שזה שהוא מבטל זה מין סוג דבר מעניין, זה חדש. הוא לא עשה פעולה חיובית. הוא רק אצלו אומר הוא הסכים לדעת תורה. אז לפי השלוש שיטות האלה עכשיו נחזור לנקודה מה שאנחנו עכשיו פה אוחזים בבובקמה בבקמה אומר בן אדם גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר רב יוסף רבי יוסף שואל את רבי שאם הוא גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך הוא מביא לו את זה שם לו את זה על השולחן אומר זה שלך עכשיו מה הבאת לו מה מה הבאת לו אז אנחנו הבאנו פה כמה נושאים, נושאים שלא מובנים בכלל בכל הנושא הזה של יאוש. והבאנו את זה בצורה כזו שאם הבאנו את זה בצורה כזו שאם בן אדם שאם נלך מלמטה למעלה שאם בן אדם קידש אישה בגזלן שאם הגזלן קידש אישה אז יוצא מפה כשהגזלן קידש אישה אז אנחנו אומרים הוא לא קנה את זה ובעצם אפילו שהוא

לא קנה את זה אפילו שהוא לא קנה את זה הגזלן אבל הקידושים קידושין שאם מישהו גזל חפץ אתה שומע מישהו גזל חפץ אז אני אני לא עובר לפי הגמרא אני הסברתי את הגמרא עכשיו מישהו גזל חפץ וקידש בזה אישה אז זה היה אחרי יאוש כמובן עכשיו אומרים שהאישה מקודשת הגזלן לא יכול לקנות את הדבר בגלל שכמעט זה באיסור ובואל אז הוא לא יכול לקנות את זה אז אם הדבר בא אליו באיסור איך הוא יכול איך האישה נהיית מקודשת אז הבאנו פה שתוסות אומר ש שהאישה חסוני איש מביא את זה בכל אופן הוא מביא את זה שבעצם יש פה כזה דבר שמצד אחד שיש פה כזה דבר שמצד אחד זה לא שלו ומצד שני האישה מתקדשת כן שלא זה נקודה אחת הבאנו גזל ולא נתייאשו הבעלים אפילו שלא היה שום יאוש הוא גזל ולא נהיה שום יאוש ובא מישהו אחר ואכל את זה אז אם הגזלן היה אוכל את זה בא מישהו אחר

וגז ואכל את הדבר אז אמרנו שהוא פטור למה הוא פטור לכאורה מישהו גזל את זה כן אז אם זה של ה בגלל הוא אם זה שאכל את זה בעצם הוא נהנה הוא צריך להחזיר לבעלים לחורה אומר לא זה כבר שייך זה נכנס לגזלן ואתה אכלת משל הגזלן אז זה יוצא כאן שוב הגזלן לא קנה את זה ומי שאכל נהיה פטור הוא לא צריך לתת לו את זה איך זה עובד ביחד שזה שאכל את זה שאכל את זה אז הוא לקח מהאהפקר איזה הפקר יש בו זה לא הפקר ה זה היה של מישהו או של הגזלן או של הזה אותו דבר גזל ונתייאשו הבעלים ולא נתיישו הבעלים אז הוא לא יכול להקדיש אותו זה שאינו שלו הגזלן זה לא שלו והשני אינו ברשותו אבל אם הוא התייאש אז הוא כן יכול להחזיר לו אם הבן אדם התייאש כאן אז והגזלן מקדיש אותו אז הוא יכול להקדיש אותו אז אם אתה טוען שזה לא שייך לגזלן, איך הוא פתאום יכול להקדיש אותו?

יש לנו עוד יש לזה עוד אפילו ארבע חמש מקומות שאפשר להביא ראיות כאלה כי זה ברור ש שהנגזן להתייאש אבל הגזלן לא יכול לקנות את זה זה בא אליו באיסור אז איך האישה מתקדשים אתזה בורבן >> קורבן זה משהו אחר קידושין בקידושין מה >> להקדיש את זה >> אנחנו מדברים על שני דברים על אם הגזלן קידש אישה אז האישה מקודשת. אם הגזלן אחרי שהבעלי מתייאש הוא לקח את זה ל הוא הקדיש אותו אז זה כן מקודש. אז אנחנו פה במין צומת גם בפסחים שאנחנו מדברים איזה מין ביטול זה איזה מין דבר זה וגם כשאנחנו באים פה לראות בגזילה אז אנחנו גם כפה תקועים אין לנו דבר מוגדר איך זה יכול להיות. מצד אחד זה לא שלו ומצד אחד זה כן שלו. אותו דבר בפסחים. אז אפי הרן בפסחים זה הכי טוב. התורה לוקחת לו את זה. התורה אומרת שזה לא שלו. אז ממילא הוא רק צריך להסכים לדעת

התורה. אבל זה לא שלו. הוא לא זה שהוא עובר ובא ליראה ובא למצא מכיוון שהוא הולך נגד התורה שהתורה אומרת לו תבאר את זה והוא לא ביר את זה. אבל אם הוא ביטל את זה שלום. זה לא היה שלו קודם זה לא שלו אחר כך. פה אנחנו מגיעים עכשיו לסוגיה שלנו. הסוגיה שלנו גזל את הדבר והוא גזל חמץ בפסח לפני פסח זה היה שווה לקח בקבוק וסקי טוב שחמץ גם הוא עכשיו הוא בא ואחרי פסח הוא מחזיר לו את זה הוא כבר התייאש מזה בגלל שוודאי הוא לא רוצה גם איך אומרים זה גם לא אצלו סתם שבן אדם יעבור עבירה זה לא אצלו והוא לא זה אצל הגזלן הוא לא בטוח שיחזיר לו את זה אז יוצא מפה שיש פה דבר בעיניים אחרי שיש לפעמים יש מושג כזה שאחרי שאתה רואה בהרבה מקומות שיש פה זה לא שלו וזה כן שלו אותו דבר כמו בפסח שזה התורה הוציאה אותו ברשותו וזה שהוא ביטל

הוא הסכים הרן זה הכי חלק עכשיו אז אתה מבין שיש מצב שזה לא שלו וזה כן שלו אז עכשיו פה ששיטת הרן וצפים היא מתאימה לשיטת פוסף לברקמה פה הוא בא להגיד לא רק שזה מתאים, הוא נותן לנו להבין את ה את הרעיון מה הכוונה ששלו או שלא שלו. מצד אחד הרן עושה את זה פשוט אומר זה באמת לא שלו. רק התורה חיו אותו על זה שהוא מחזיק את זה כמו שלו. בסדר? אז זה לא זה דבר שצריך בלב להסכים. אז ממילא הוא לא אוחז שצריך לבדוק אחריו שלא יעבור בבעלי מצא. זה לא עבירה בגלל שהוא בן ככה הוא צריך לבטל את זה. הוא צריך את ההסכמה שזה לא שלו. אז יש פה אחרי שאנחנו יש לנו כל כך הרבה סוגים של דברים שאנחנו רואים שזה כן שלו וזה לא שלו אז צריכים להבין את הנושא הזה אז ההבנה של זה כך הגזלן שהוא גזל מהבן אדם יש לו חיוב השווה באותו רגע שהוא גזל קודם

זה היה של פלוני אלמוני פתאום עכשיו זה עובר יוצא מרשותו מה הפירוש זה יוצא מרשותו זה לא ברשותו בגלל שזה לא ברשות הוא לא יכול לעשות שום דבר אז לבן אדם הזה יש חפץ אבל החפץ הוא לא אצלו הוא לא יכול יש לבן אדם כספת ואין לו את הקוד של הכספת יש לו הרבה כסף הוא המון אבל בעצם אין לו אין לו אין לו שום דבר בגלל שהוא לא יכול להוציא את זה אז אנחנו פה רואים שיש מושג שיש לבן אדם חפץ והחפץ הוא לא שלו זה נמצא אצל הגזלן זאת אומרת ככה, אם אתה מסתכל על המציאות, נהיה פה מציאות שונה. יש חפץ שייך לבן אדם פלוני ואתה הולך לקחת את זה ומישהו אחר לקח את זה, מישהו אחר משתמש בזה. עכשיו לגזלן יש חיוב. הוא עשה נזק לשני, אתה צריך להחזיר לו את זה. אז עכשיו אם אם הדבר קיים יכול הגזלן לבוא ולהגיד לבן אדם אני לקחתי ממך חבץ אני מחזיר לך את החבץ

מציאות היא שזה באמת זה היה ברשותו אתה רואה את זה שזה לא ברשות הגז הנגזל זה ברשות הגזלן אז הרגע שיש את זה לגזלן אז יש לו איזהשהוא סוג בעלות על זה הוא מקבל הגזלן יש לו לא סוג בעלות. אנחנו רגילים תמיד שבעלות אני בעלים לגמרי או שלי או שלך. פה הוא בא ואומר יש סוג בעלות חדשה. זה לא הבעלות הרגילה שאנחנו רגילים לחשוב בה. יש לו איזשהו קניין שקוראים לזה. יש לו איזשהו קניין שקוראים לזה. בכל אופן, יש פה איזשהו קניין. יש פה איזשהו קניין שזה קיים אצל הגזלן. הוא גזל את החפץ. הוא נתחייב בהשבתו. אז השבתו אם החפץ קיים הוא צריך להחזיר לו את החפץ. אם החפץ לא קיים אז הוא צריך הוא הזיק לו כסף. פה הוא כבר בא מדין אחר.