גמרא בעיון 1: סוגיית ״יאוש״ (חלק א׳) בבא קמא ס״ו - הרב שמואל רבינוביץ [דף מקורות למטה]

בס הוא מחזיר חמישה אז א איך הוא מחזיר לו את זה אם הוא מחזיר לו את זה בס אם הוא נותן לו חמש C אז אנחנו לא מחשבים אז הוא נותן לו את זה כדי אז הוא אומר תלאים כדי מקורה כמה כמה שזה היה שווה קודם. אבל אם הוא נותן את זה בדמים, אין הוא נותן את זה בכסף אז הוא משלם את זה כשלכשיו. נותן את זה כמה שזה שווה עכשיו אנחנו צריכים לשום כמה זה השא הזה שהוא גנב כמה זה עכשיו זה זה ה הנקודה פה האם מכיוון עכשיו אומרת הגמרא אמר רבי שינוי קונה אז אומר רבי אומר רבי מה ששינוי קונה את הגזילה לגזלן כתיבה ותנינה אני זה כתוב כתוב את זה בתורה כתיב וכתוב התורה והשיב את הגזילה אשר גזל מה אתמוד לומר אשר גזל אם כן שגזל יחזיר ואם לאב דמים בעלמה בו ישלומה אז רבי אומר שאם השתנה זאת אומרת שנהיה שינוי בדבר זה לא בדיוק כמו שהוא גזל אותו. הוא גזל

אותו בצורה כזו. ועכשיו נהיה בזה שינוי. אז אומר רבי ששינוי קונה כתיבנה. זה גם כתיב וכתוב בתורה והשיב את הגזלה אשר גזל. מה התלמוד לומר אשר גזל? מה הכוונה אשר גזל? והשיב את הגזלה. זה ברור שהוא שמה משהו גזל. אז הוא אומר אם כן שגזל יחזיר. ואם לא ואם זה לא כמו שהוא גזל אז אנחנו אומרים דמים בעל מבוא. אז אומרת הגמרא תנינה למדנו הגוזל עצים ועשהם כלים צמר ועשהם בגדים משלם כישת הגזילה בן אדם לקח גזל עץ עכשיו יבוא הבן אדם אליו והוא לקח ועשה מזה כלים או עשה מזה דברים דברים יפים ארון משהו כזה עכשיו יבוא הזה שגזל ממנו הנגזל והוא רוצה את זה חזרה אז הוא אומר הוא לא יכול לקבל את זה אם הוא עשה את זה או שהוא לקח צמע הוא גזל צמע מבן אדם ועשה מזה זה בגדים אז הוא משלם כישעת הגזילה אינמן לא הספיק לתנו עד שצבו פטור על מ

אנחנו רואים פה מהגמרא ששינוי קונה אז הוא אומר אנחנו רואים פה שאם הוא לקח אז אנחנו רואים פה מהבריסהש אם בן אדם לקח עץ ממישהו ועשה איזה כלי הוא שינה את זה אז הוא קנה את זה אותו דבר אם הוא אם הוא לקח צמר ועשה את את זה וצבא את זה אז הוא כבר קיבל דין אחר אז הוא צריך אז אנחנו אומרים שהוא צריך לתת לו כישעת הגזילה איך איך איך הוא יודע לשלם לוקח את ה איך הוא יודע לשלם בגלל שאנחנו לוקחים מכיוון שנהיה שינוי אז הוא צריך להחזיר לו איך הוא יחזיר לו את זה צריך להחזיר לו מה שהיה בשעת הגזלה אינמי אפשר ללמוד גם כן ששינוי קונ ממה שכתוב בעניין ראשית הגז. זאת אומרת שאם לא הספיק לתנו לו עד שצבו, זאת אומרת יש מצווה מסוימת. יש מצווה כשהוא גוז, הוא לוקח את הכבשים והוא גוז את הצמר, אז ראשית הגז צריך לתת לכהן. עכשיו הוא לא הספיק לתת לו את זה והוא צבא

את זה. אז אנחנו אומרים שהוא פטור, הוא לא צריך לתת לו את זה. לתת לו הוא צריך ושיתגז. אבל דבר צפו זה כבר לא לא חיו אותו. אז על מי אנחנו רואים מפה ששינוי קונה שאם זאת אומרת השתנה הדבר אז הגזלן כבר לא נותן לו את מה שהוא חייב את מה ש את הדבר עצמו בגלל שזה השתנה. זאת אומרת אנחנו באים עכשיו לדון לגבי גזלן האם שהדבר השתנה יכול לבוא לבן אדם ולהגיד לו קח את זה או שהוא אומר לו לא זה כבר זה שייך לגזלן הוא מקבל עליו על עצמו חיוב כסף זאת אומרת שמהלשון והשיב את הגזילה אשר גזל שכתוב בתורה אז אנחנו לומדים שיש עליו חיוב אז אם יש את הדבר בעצמו הוא יכול להחזיר הוא צריך צריך להחזיר לו את זה. אם זה השתנה אז הוא כבר זה כבר לא מה שיש לו. עכשיו אנחנו פה עד עכשיו למדנו על עניין של שינוי אבל עכשיו אנחנו מדברים מה קרה אם הבן אדם

מתייאש בזה. ופה אנחנו נכנסים קצת לסוגיה של של יאוש. בן אדם הלך ברחוב, נפל לו מטבע. המטבע הזה, כל המטבעות אותו דבר. הלך מישהו אחריו, מצא את המטבע, זה שלו. הוא אין לו סימנים, הוא לא יכול להחזיר את זה. אז זה נהיה שלו. הבן אדם כשהוא הלך אז היה לו במטבע בכיס. כתוב בגמרא שאדם ממש בכיסו בכל שעה. הוא הולך לראות מה הוא כל כמה דקות שם את היד בכיס. שם את היד בכיס, המטבע איננה. עכשיו מה קרה פה? בעצם זה המטבע שלו. רק הוא יודע, מכיוון שאדם יודע שאין לו שום סימן על זה אז ממילא הוא מתייאש אז עכשיו יאוש אז הוא קונה אתזה זאת אומרת כך יאוש אמרי רבנן שהוא קונה את הגזילה לגזלן זאת אומרת שבא גזלן עכשיו כמו שביאוש שבמטבע שהוא יודע שהוא לא יקבל את זה חזרה עכשיו אז פה זה דיון קצת אחר במטבע מכיוון שבן בן אדם יודע שזה לא יהיה חזרה אז ברגע שהוא

התייאש מזה אז זה נהיה ההפקר עוד מעט נראה אם זה הפקר ממש או לא ממש אבל פה בגזלן הגזלן לקח את הדבר השאלה בן אדם מכיר יודע שהגזלן הזה הוא כבר לא הוא לא יקבל את זה חזרה אז הוא מתייאש מזה אז עכשיו השאלה הגזלן עצמו חייב להחזיר את זה הוא עושה תשובה הוא רוצה להחזיר את הדבר עכשיו כשהוא חייב להחזיר את הדבר לנגז לנגז גזל עכשיו הנגזל כבר התייאש מזה אז האם הוא קנה את זה או שהוא לא או שהוא לא קנה את זה או שיש לו רק את החוב של והשיב את הגזלה שהוא צריך להשיב את הגזלה אז השאלה האם יאוש שבן אדם מתייאש זה כמו שנהיה שינוי בחפץ לא או שלא נהיה שינוי בחפץ גזלן הגזלן קנה את זה או לא קנה את זה אז זה מה שהוא אומר אז אומרת הגמרא פעם יאוש אמרי רבנן דנקנה חכמים אומרים שהוא שקונה את הגזלה לגזלן מי הוא אומרת הגמרא לא ידינן אדיר רייסה היא דרבוננו האם זה

נקנה לגזלן מדי רייסה או שזה מדרבנן אז אומרת הגמרא דריסי א דרבנן אנחנו לא יודעים איךס זה נקרא? אז אומרת די ררייסה אם אנחנו אומרים שזה מהתורה אז מה אנחנו יודעים מאיפה אנחנו יודעים את זה מידדווה אמויצה אנחנו מאיפה אנחנו לומדים את זה שזה שלו כמו שבן אדם מצא עבדה שמוצא עבדה לו כיוון דמייש מור מני מקמדת לוד קונה לו שמוצא עבדה כש כש מוצא עבדה אז הוא אומר, האם אין הדבר כן שכאשר הבעלים מתייאש מה מהחפץ לפני שזה הגיע למוצא אז הוא קנה את זה המוצא לעצור. זאת אומרת כל זמן שהוא לא התייאש ויש לו את העבדה הוא תפס את מצא את העבדה. עכשיו הבעלים עוד לא התייאשו, אז יש לו חיוב מן התורה להחזיר את זה. איפה הוא לא איפה הוא פטור מלהחזיר את זה? כשהוא התייאש. אז יש פה נקודה כזו. מציאות היא שאפילו אם הוא רוצה להחזיר את זה, הוא

לא יודע להחזיר את זה. אבל מכיוון שהבעלים עוד לא התייאש בדבר, אז איך הוא יחזיר? אז אז זה שלו. הוא לקח אפס של מישהו ויש לו מצווה של השבת המידה, אבל הוא לא יודע איך להחזיר את זה. אז הוא כותב מודעות ברחובות, הוא כותב אבל במציאות אין לו איך להחזיר את זה. אבל אנחנו אומרים אז הוא אומר פה כך מוצאה לו כיוון דמתייאש דמייאש מר מני מקמדת לודנלה אינקיב דמיאש מורה כונלה פה גם כן אותו דבר הגזלן כיוון שהוא יודע שהחפץ הזה כבר לא יחזור אליו אז הוא מתייאש אז ממילא הוא קנה לזה על מזמרים אותו דבר על מקונה שהוא קונה את זה אם כן היעוש הזה מקנה לגזלן את הגזילה יש לו חיוב להחזיר את זה כבר מצווה מיוחדת שהוא צריך להחזירו אבל מבחינת הגזלן החפץ הזה הוא חפץ של יאוש ומותר לו להחזיק את זה אז אומר הודילמה או לא ככה הוא אומר

הודילמה לאדם להבדידה אז פה הגמרא נכנסת לספק האם זה כמו השבת עבדה ששמה במקום שהוא לא יכול להשיב את זה אז הבן אדם מתייאש וזה שלו אומר לא יודע אידה הוא דכיס ליוד בתרה אידה זה הגיע אליו בהתר אז אסתר אסי להיות זה מגיע אליו בהתר אבל זה כיוון ביסורי הסל מדרבונו דאומרבונו נקנה מפני תקונס השובים יש מושג כזה זה שתיקנו לגזלן תקנת השווים שהוא לא צריך להחזיר את הדבר. למה? כיוון שאם הוא גזלן אז הוא לא גזל רק אצל אחד. אז הוא כבר עשה זה העבודה שלו. אז ממילא אם זה העבודה שלו אז יוצא שהוא לא יחזור בתשובה. וחכמים רצו שהוא כן יחזור בתשובה. אז חכמים החליטו שפותרים אותו. אז אומר אז הוא דומו רבונו נקנה מפני תקונס השובי שכדי שהוא יוכל לחזור בתשובה אז אמרו שהוא קנה את זה זה ככה אומר הגמרא בשם רבי כן עכשיו הוא אומר רבי יוסף אמר

יאוש אינו קונה אפילו מדרבנן שיאוש בגזלה אין לו קניין בזה זה שייך לבעל הבית אז בוא נראה את התוספות שהוא אומר פה למטה ככה נראה אוכל נמ כיב דמייש אז הוא אומר אף על פי שאין יאוש מועיל בעבידה באתר דעתי לידי בן אדם בן אדם ש החזיק את הבצת העבדה אבל זה עוד היה לפני יאוש הוא ראה את הבן אדם שהוא הולך הוא ראה שזה שזה הוא רודף אחריו הוא לא מוצא אותו אבל הבן אדם עוד לא התייאש הוא עוד אפילו לא יודע שזה עוד לא יודע שזה שלו שזה נבד ממנו אז אין יאוש מועיל בוסר דאוס לידי כדי כאמר לו כיוון דמישמור מני מקדוס לידי כוןלי שאומר שאם רק אם הבעלים התייאש לפני שזה בא אליו אבל אם זה בא אליו אם זה הוא עוד לא יודע מזה הוא כדק אמר באילו מציאות בהדב מכל מקום בוא אלמי לבשה פרדיוש קונה בגזל בוסר דוסלוד אז אומר בכל זאת אפשר אפשר ללמוד מגזל

לעבדה דבמציא נמנאי שלא היה קונה לעניין זה שלא יצטרך להשאיב או להיפתר לגמרי הועיל וכבר נתחייב בהשבה מכל מקום היה קונה לעניין זה שלא התחייב לשלם כי עם דמים כמו אצל גזל >> ברגע שהוא לקח את זה וזה אצלו אז אם אנחנו אומרים שיאוש הוא קונה את זה אז יוצא שזה שהוא קונה את זה אפילו שהוא לקח קח את זה לפני כן אז יש לו רק חובה של להחזיר כסף בגלל שזה כבר החפץ לא של השני הוא התייאש בזה אבל אם אנחנו אומרים שיאוש לא קונה >> אם אנחנו אומרים שהיאוש הוא לא קונה אז זאת אומרת שזה שכל זמן אם זה זאת אומרת בצורה כזו שהחפץ נמצא אצל הבן אדם לפני יאוש אז אין לו הוא לא יכול לקנות זה שייך למישהו אחר אפילו זה שהוא שייך למישהו אחר והוא לא ובן אדם אחר כך התייאש אבל פה הוא כבר קיבל את הדבר והבן אדם כל כשהוא קיבל את זה אז הבן אדם לא התייאש אז אין לו בזה

קניין עכשיו אומר תוספות השני נלך לתוסת השני כיב דביסורסה ליהודה אז אומר מכאן משמע שיאוש אין כאפקר גמור פה תוסרות פה בא עם חידוש גדול תוסט אומר שכיוון שבאיסורסה ליהודה אז אנחנו אומרים הוא לא יכול לקנות את זה אז אומר תוספות מה זה נקרא יאוש יש לך את התוספותן >> אז אומר תוסות שיאוש אין כאפקר גמור זה לא כהפקר גמור יש מושג הפקר בן אדם לוקח חפץ שלו הוא מפקיר אותו לא רוצה אותו לא צריך אותו הוא כמו שהגמרא מביאה באילו מציאות נפל והוא רואה שזה מפוזר מאוד הבן אדם לא יתרח בשביל כמה דברים זה הוא מפכיר את זה עכשיו השאלה היא פה זה שהוא התייאש מזה זה נקרא שהוא הפכיר את זה או שהוא לא נקרא הפקר פה אנחנו נכנסים לעצם הסוגיה האם יאוש יש לו דין של אפקר או שיאוש זה לא אפקר אז אומר תוסות מכאן מהגמרא הזו שלנו משמע שיאוש אין כאמור למה אם כן אפילו

באתר דעתה לידה באיסורה יוכל לקנות מן ההפקיעה זאת אומרת ככה הבן אדם כשהוא כשהוא לקח את זה זה עוד היה של הבן אדם הבן אדם לא ידע שנאבד אחר כך הבן אדם מתייאש אז בעצם אם הפקר אז מותר לך לקחת את זה מה זה משנה אם הוא הבכיר את זה בגלל שהוא רוצה או שהוא הפכיר את זה בגלל שהוא שהוא הוא יודע שהעסק לא יגיע אליו אז אם העסק לא יגיע אליו אז יש פה הפקר זה הלשון זה הראיה של תוספות. אז עכשיו אומר תוספות זה בגלל אם היינו אומרים שיאוש יש לו ממש דין של הפקר אז הגזלן יכול לקנות את זה אחר כך. ברגע שההוא התייאש וזה ברשות שלו אז הוא קונה את זה על רשות או שהוא שחב את זה או שמשיכה הוא קונה את זה זה הפקר אין לזה בעלים אז אומר ואד אמר בהשולח נתייאשתי מפלוני אבדי בפרק השולח בגיטין אז אומר אומרת שם הגמרא שאם הוא אומר נתייאשתי

מפלוני עבדי זהלא באי גד שחרור העבד נעלם הוא לא מוצא אותו כבר כמה חודשים הוא לא מוצא אותו לא אז הוא התייאש ממנו שהוא לא יגיע אז אז האם העבד עבד כל פעם שרוצים לשחרר אותו צריך לתת לו גט שחרור כמו אישה שרוצים לגרש אותה צריכים לתת לה גט למה מכיוון שהוא היה קודם של הבעל הבית איך הוא יוצא מרשותו של הבעל הבית אז רק אם הוא מפכיר אותו אז אומר אם הוא בא ואומר התאשתי מפלוני עבדי שהפלוני עבד הזה שלי אני התייאשתי ממנו אז אומרת הגמ הגמרא לא צריך גט שחרור למה מכיוון שזה הפקר הפקר לא צריך גט גט שיחור הוא צריך לתת לו כשהוא מוציא אותו מרשותו אז הוא נותן לו גט אבל פה הוא לא אז אם הימרינן אם אנחנו אומרים המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור אז למה הוא אומר לא משום דכי דכי מתייאש הרי הוא מפקירו אז אם אנחנו אומרים

די יאוש נקרא רע הפקר רע והפקר אם כן אפילו אתה ליד ביסורה כיוון שמפקיר זכה בהם אז אומר אנחנו רואים שיאוש עצמו אם זה הפקע אז הוא לא צריך לתת לו גט שחרור אז אומר פה גם כן אותו דבר אפילו את ליד בייסוריהם אם כיוון שהוא מפקיר את זה אז הוא זכה בהם אז הוא אומר אז אנחנו רואים שמה שלא צריך גד שחר שזה יאוש אז הוא אומר מה הטעם שמה אלא טעמינו תמימם דכי חדפק אין צריך שגת שחרורו לפי שאין רשות לרבו עליו אך אינמ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו אומר שהרב ברגע שהוא החליט שהוא שהוא מתייאש מהעבד שהוא לא יחזור אליו ממילא יוצא שהעבד לא צריך אפילו גט שחרור אבל לא מדינת >> אז הוא אומר כן מדי זה אומר שמה כשהגמרא אומרת נתייאשתי ללא בזמרינן היא אמרינן המפקירדו יצא לחירות ואין צריך הזו לא משום דכי מתייאש הרי מפקירו די הוא שפקר

אם כן אפילו אתה לידי ביסורה כיוון שמפקירו זכה בהם זאת אומרת שאם אני אומר שיאוש זה הפקר אז הוא זכה בעצמו אז לכן הוא מביא משם ראיה שמכיוון ש שזה שהוא לא צריך זאת אומרת ככה השאלה היא כזו אם הוא לא צריך גט שחרור אז אנחנו יודעים שיאוש זה הפקע ממש אם זה הפקר ממש אז מה התוסות אומר פה שאצלנו אנחנו רואים שזה לא הפקר ממש אז ש יוצא לפי התוספות שיש סתירה משם אז אומר התוסות לא ברגע שהוא התייאש אז כמו שזה לא זה לא בדיוק הפקר אבל אותו רעיון שבהפקר לא צריך גד שחרור אותו דבר ברגע שהוא שהוא התייאש אז הוא כבר לא צריך אין אין לו אין לו אין רשות בעליו עליו זה חידוש >> זה עדיין לא הפק >> זה לא זה לא זה זה בדיוק זה זה דומה להפקר אבל זה לא ממש הפקר >> כך זה התוסות פה עכשיו בתחילת אלו מציאס אז אומר אומרת שם הגמרא מצא פירות מפוזרים זה ממש התחילה כותב שם

רש"י פירות מפוזרים אומר רש"י שנתייאשו הבעלים מהם ואפקר הם רש"י אומר במילה ברורה שזה אפקר ואחר כך שמה בהמשך כתוב שאם היה מאות מפוזרות כותב שם רש"י ככה הועיל ואין להם סימן ניכר שאמאות האלה אין להם סימן ניכר אי אפשר לדעת עליו שבזמנו המטבעות לא היו בדיוק כמו אצלנו היום היו עושים את זה בהבעה, אבל זה לא הייתה הדבעה כזו חזקה שיכול היה מישהו לבוא ולהגיד יש לי סימן במטבע הזו אבל מה >> היו מחליטים מחליטים את לא היו כן כן אבל הוא לא היה בנוי כמו אצלנו ממש שזה מדויק אותו דבר שמה זה היה סוג אחר של של הדבעה אז יכול להיות גם בזה סימן אבל בכל זאת הוא אומר מכיוון שאין לו סימן סימן ניכר אז זה אומר שהאיו שמישה כשאין לדבר סימן שהוא ב100% אז אומר אנשים מתייאשים הוא ממשיך ואפקה כך ממשיך רש"י אותו דבר אומר מכיוון שאין

לו סימן ניכר אז הוא גם אבקה וזהו טעם כולם כך אומר רש"י אז רש"י אומר במילים ברורות שיעוש זה כך אומר רש"י שאוש זה לא דין חדש מחודש שמכיוון שבן אדם אומר אני לא אמצא את זה והוא מתייאש מזה אז אה אז יש לו דין של יאוש כמו שתוסות רוצה להגיד אלא רש"י סובר בברור שזה הפקר אז אומר ככה בתוסט שלנו יוצא שזה לא הפקר שזה משהו בעיניים אז מפני יהושע במסכת גיטין כותב על רש"י שמה חזקה אז הוא אומר האיך מענה יאוש בגזלה ולא מענה הפקר על דבר שאינו ברשותו שואל פני יהושע על רש"י אם אתה בא בגיטין הוא שואל את זה אז הוא שואל אם אנחנו אומרים שיאוש מענה בגזילה זאת אומרת שזה נהיה הפקר אז אומר הרי זה כבר לא ברשותו הפקר אתה יכול לקחת דבר שיש לך בכיס ולהפכיר אותו. דבר שיש לך בבית חפץ אבל אם זה לא אם הדבר הוא לא ברשותך הגזלנג גזל את זה אז אתה לא

יכול לעשות להפקיר את זה. כותב שם הטוס בנסתיבות המשפט בשולחן ערוך אז הוא כותב לבאר את הדבר של התוספות את את הסברה של התוספות. אז הוא אומר שבגמרא שם בגמרא אצלנו כאילו מספקלם בגזילה אם זה יאוש אולי יאוש לא קונה הועיל ואמרנו באיסורה בא ליהודה זה בא אליו בדרך של איסור אז הוא כותב שם מכאן משמע שיווש אינו כאבקר גם הוא ואם כן אפילו בטר דעתי ליהודה בייסורה יוכל לקנות מן ההפקר זאת אומרת אם אנחנו אומרים ש שהוא יכול לפי התוספות שהוא מביא ראיה שיאוש זה לא כהפקר מכיוון שאם לא מהתוספות אם זה הפקר אז הוא יכול לזכור אז הוא יוצא מכאן שאפילו דבר שאינו ברשותו לצא לדברי התוספות שהוא יכל לקנות את זה כאן אנחנו מביאים מפני יהושע שאומר שהוא כותב על דברי רש"י איך רש"י טוען שזה הפקר הרי דבר שהוא לא ברשותו זה לא יכול הוא לא יכול איך הוא

איך הוא יכול שמה ברשי הוא מדבר על על גזלה כן אז אם בגזלה אנחנו אומרים שזה שזה הפקר לפי דברי רש"י אנחנו אומרים שהפקר לא יכול להיות כשזה לא ברשותו לא יכול להפקיר את זה ואם לפי רש"י יאוש זה הפקר יוצא מפה דבר מעניין שהפקר שלא ברשותו אז זה גם הפקר אז הוא שואל איך זה יכול להיות אז הנתיבות שואל בא לבאר הנתיבות בא לבאר את דברי התוסות שאם תוסות אומר לפי תוסות שתוסות אומר פה אנחנו אומרים שתוסות אומר שאיוש זה לא הפקר למה מכיוון שהוא יכל הרי כיוון שהוא מתייאש ממנו אז יוצא מזה כשהוא מתייאש אז היה צריך להיות לקנות את זה מטעם אפקר ואנחנו אומרים שהפקר זה רק בדבר שהוא אצלו אז מבאר הנתיבות ככה שהספק של תוספות הוא מה הייוש פועל. מה קורה שבן אדם מתייאש? מה קרה? אז הוא אומר שהספק של תוספות פה האם יאוש זה שבן אדם בוא בוא נלך קצת להסביר את זה.

בן אדם יש לו חפץ, יש לו בעלות על החפץ. עכשיו בא מישהו אחר ולוקח לו את החפץ, זה שלו. הוא לא יכול, זה של מישהו אחר. איך הבעלות יורדת? כדי להעביר את הבלו צריך לעשות פעולה שזה קניין. קניין לוקח את הדבר של פלוני אלמוני ומעביר אותו ולוקח אותו מוציא אותו מרשותו של זה ומכניס אותו לרשותו של זה. עכשיו ביאוש פה הוא לא הוא הפקר. זאת אומרת אתה לוקח את החפץ שלך ואומר אני מסיר את בעלותי ממנו. עכשיו זה שאתה אומר ולא אין מישהו אחר שזוכה בחפץ אז יש דיון בהלכה האם כשבן אדם לוקח את החפץ מהשני אז כל זמן שאף אחד לא זכה בזה אז זה שייך אותו בעל הבית זה שהוא אומר אני נותן לכל אחד רשות אז זה צריך מישהו לקחת את החפץ להוציא את זה מרשותו ולהחזיר את זה לרשות של הבעל להכניס אותו לרשותו של השני כל זמן שהוא לא הוא לא עשה עשה פה שום

פעולה בחפץ שהחפץ הזה יצא מרשותו. זה אחד הדיונים. אז תוסות בא ואומר שעם אפקר יכול כל אחד לבוא לזכות בזה. אבל יאוש אומר מכיוון שאנחנו רואים שזה נמצא אצל הגזלן והגזלן לא קונה את זה נמצא אצל הגזלן אז היה צריך להגיד שהגזלן תמיד קונה את זה אפילו שהוא לקח את זה באיסור לוד. אז אומר פה ה אז אומר פה הנתיבות מסביר את זה הנסיבס מסביר את זה ש יאוש אינו הפקר גמור שאם נגיד שנעשה לאינו שלו אם כן מה מה מעכב את הגזלן לקנות אותו הוא בא להסביר את התוספות אם אתה אומר שיאוש זה בדיוק כמו אפקע אם כן זה שהוא לקח את זה ב זה שהוא לקח את זה בלי רשות מהבעל לבית וזה היה שייך לבית והלשון כמו שאומרים בלי רשות זה נקרא באיסור בואו ליוודה זה בא אליו באיסור אז האם זה שזה בא אליו באיסור יוצא מכך שהוא קיבל את החפץ שלו בהפקר אז ברגע שזה בא

אליו באיסור אז זה לא הפקר זה כבר אצלו אז זה מה שהוא מסביר אז אומר ומאיך תיסד לא מצא לזכות בחפץ עכשיו אם אם אתה אומר שהפקר הבעל הבית כבר אין לו שום שיייכות לזה ממילא יוצא שההפקר הזה כיוון שאין לו שייכות לזה אז הוא יכול הגזלן יכול לקנות את זה ומכיוון שהגמרא אומרת פה שבאיסור באי לוד אז לכן הגז אז זאת אומרת ש שלא חל פה דיני הפקר זה ההסבר של הנתיבות המשפט שהוא מסביר את רש"י את את התוספות את התוספות אז אומר שהתוספות כתבו מביא ראיה שכ שכתבו התוספות בבקמה בדף סט ט בדובר רמז חלקול אומר תוסות אפילו אי יאוש לא קנה עבור הגזלן מכל מקום כל המחזיק בה זכה בה דלגביו בתירסה לוד אומר פה תוס דבר מעניין בתוס בדף סט אומר תוסות שאם בן אדם אחר בא ולקח מהגזרן אחרי שבעלים התייאשו אז הוא אומר הוא יכול לזכות פה אז אנחנו רואים שעצם היא חל ולמה

אז אם כך למה הגזלן לא יכול לזכות בזה מה הוא יותר בזה ש זה בא אליו שלא ברשות אבל למה אם מישהו אחר בא עכשיו לגזלן לוקח את זה מהגזלן אז הוא זוכה בזה בגלל שהיה פה יאוש איך זה ככה אז אומר שיאוש זה לא נקרא אפקה ממש אלא רק היתר זכי זאת אומרת שיעוז זה דבר כזה שמכיוון הבן אדם לא ברצון הפכיר את הדבר. הוא לא הפכיר אותו ברצון. זה הגזלן לקח לו את זה, זה נאבד לו, הוא לא מוצא את זה, הוא התייאש מהדבר. אז לכן יוצא שזה כבר לא בא, הוא כבר סילק את בעלותו מזה, אבל החפץ לא יצא מרשותו. מרשותו אם כל אחד שיבוא וימשוך את החפץ אז הוא יוציא את זה מרשותו של הבעל הבית של הבעל הבית אבל כל זמן זאת אומרת במילים אחרות הפקר היה פה גילוי דעת שאני רוצה שהחפץ הזה לא יהיה שלי אני אומר בפירוש בפני שניים שלושה אנשים לא רוצה את החפץ

הזה זה לא שלי אני מוסיר את בעלות אז אומר לי ירד הבעלות יאוש זה לא דבר כזה זה יהיו שם זה לא אין אני לא מוצא את זה אני חיפשתי חיפשתי די התייאשתי היה עכשיו בן אדם שהיה לו הוא קנה מטבעות דיגיטליות אתה שמעת את זה והיום זה שווה מיליארד דולר הוא קנה את זה בעשרות מיליון אלפים דולרים ובקיצור אשתו לקחה וזרקה את ה כל הקוד הזה היא זרקה אותו לפח 12 שנה שנה שהוא מחפש את זה בכל המזבלות וכל המוצא את זה לפני כמה חודשים הוא הודיע שהוא התייאש מזה עכשיו בן אדם בא לקחת את זה ימצא את זה והוא יכול להשתמש בזה אז זאת אומרת זה לא פה זה השאלה אם זה הדיון פה זה הפקר או שזה לא הפקר זה לא הפקר זה מרצון ויאוש זה שלא מרצון בא גזלן הוא לקח את זה הוא יודע שהוא לא יקבל את זה חזרה אבל ההפקר זה נקרא שאני רציתי להוציא את המרשות ויאוש זה לא רציתי

להוציא אותי זאת אומרת ככה המחלוקת בין רש"י לתוספות זה מחלוקת האם הפקר זה מצב שאני צריך לבוא ולהוציא אותו מרשותי או לא או שהפקר הפקר אני צריך מישהו שיקח את זה ממני זאת אומרת כמו שאמרנו קודם שיש דיון בהפקר האם הפקר הכוונה שהחפץ יצא כבר לגמרי מרשותי זה כבר לא שלי אז אם זה לא שלי אז מי שרוצה זוכה בזה או לא כל זמן שלא הסרתי את הבעלות מזה הסרתי את הבעלות כל זמן שמישהו אחר לא הכניס את זה לרשותו זה שלי אז למעשה זה הוויכוח בין רש"י לתוסות בדין בדין הפקר מה הכוונה של הפקר אם הפקר זה נקרא שאני ברגע שאמרתי שזה לא שלי ממילא יוצא שזה כבר יצא לגמרי מרשותי אז ממילא צריך אז מי שתופס את זה זוכה בזה הוא לא צריך הוא לא מוציא את זה מרשותי אלא שהוא זוכה בזה או בדיוק הפוך שאנחנו אומרים שכל זמן שאני התייאשתי אני נותן רשות לכל אחד

לקחת את זה זאת אומרת זה לא יצא מרשותי אין אין לא עשיתי פה שום פעולה שיצא מרשותי אבל נותן רשות לכל אחד שכל אחד יכול לבוא ולקחת את זה אז זה מה שאומר פה מוכרח שעל ידי יאוש מהתוספות הזה בדף בבקדף סט דבר מתחיל קולש מה שאמר שיש לו שהפקר זה רק היתר זכי יאוש זה רק הרחייה זה לא כמו הפקר וכיוון שיש פה גזירת הכתוב והדין מחודש של יאוש אז ממילא אין פה שום שאלה למה הגזלן לא זוכה שבא יאוש בא והתורה אומרת שברגע שאני התייאשתי וזה היה אצלו. זאת אומרת, ברגע שהבעל החפץ לא התייאש והוא בא בייסורה, אז התורה אומרת, זאת אומרת זה מן גזירת הכתוב שהגזלן לא יכול לזכות בו. מישהו אחר יכול לזכות בו בגלל שהוא התייאש. אבל הגזלן שהוא היה גורם להוציא את זה ויש לו התחייבות אז זאת אומרת ככה שזה שבעשה אז התורה לא חידשה שהיאוש יפעל היתר זכי עבורו

זה שהוא התייאש אז לא יוצא מזה שהוא שהיאוש גרם לו להיתר זכי למה כפי שיאוש זה לא ממש כהפקר וזה לא יוצא שם רשותו הוא לא גרם היעוש לגזלן הוא לא גרם לו את השחייה זה דבר שצריכים קצת להבין את זה אז לפי מה שהוא מסביר את זה הנסתיבות מסביר את זה זאת אומרת שהתורה לא זיקתה לא נתנה רשות זה גזירת הכתוב כזה דבר שהגזלן לא יכול להשתמש בו בגלל שהוא קיבל את זה שלא ברשותו כמו בעבדה שאפילו שהבן אדם מתייאש אחר כך כיוון שחל עליו את השבת עבדה נכון שהוא לא יודע אבל כיוון שכבר חל עליו מיל הוא לא יכול להוציא אותו אז ככה לפי אז למעשה ככה אפילו שיש פה יהו של הבן אדם אבל הגזלן עצמו חל עליו עניין שהוא צריך להחזיב את הגזלה זאת אומרת אפילו שהבן אדם אומר זה לא יגיע לידי יותר אבל והגזלן לא יחזיר לי את זה אבל בעצם אם הגזלן רוצה

לעשות תשובה הוא צריך להחזיר לו את הגזילה אבל שזה לא זאת אומרת ככה זה שישיב את הגזילה זאת אומרת לא גרם מחיוב השווה שישיב את הגזלה רק גורם לו לקניין בחפץ שזה שלא. זאת אומרת ככה, אם אני מסתכל על הגזלן ואני אומר שהגזלן לפי רש"י, הגזלן כן קנה את זה, אז יוצא מה זה והשיב את הגזלה? הרי הגזלה ניתה שלו. אז אומר לא, הגזלה לא ניתה שלו. יש לו ברגע שהוא גזל את זה יש לו חיוב השווה. ברגע שיש חיוב השווה אז אפילו שהוא קונה את אחר כך את החפץ אז הרי יש לו חיוב השווה. זאת אומרת ככה, אם הוא משיב נגיד שהבן אדם מתייאש, עכשיו הוא לוקח את החפץ הזה והוא רוצה חוזר בתשובה, הוא רוצה להחזיר את את החפץ, אז הוא יש עניין שהוא יחזיר את החפץ הזה דווקא. אפילו שהבן אדם מתייאש וחל פה דין הפקר לפי לפי רשי אבל הבן אדם אבל אם הוא מחזיר

את ה אם יש לו את הגזלה במוחש זאת אומרת שהסא הזה לא זה החפץ עצמו אז הוא צריך להחזיר את הזה ואז הוא אבל אם אין עליו אבל אם אני אומר ש שהגזלן הזה קנה את החפץ לגמרי אז כבר והוא התייאש אין לו שום דבר בחפץ אז אין לו חיוב להשיב את החפץ הזה בעצמו הוא יכול להשיב לו רק מה הוא יכול להשיב לו את את השווי של הכסף אז אבל אם אני אומר לפי תוספות שהוא לא קנה את זה בגלל שכל זמן שזה לא יצא מרשותו אז עדיין בחפץ יש את המושג הזה של והשיב את הגזלה עצמה זאת אומרת ככה לפי יוצא לפי רש אם אני אומר שזה הבק גמור אז אין מצווה לכאורה להשיב את הגזילה עצמה אלא הוא צריך להשיב לו את השווי בגלל שהוא קנה את זה ואם אני מדבר לביטוספות יוצא שהוא צריך להחזיר לו דווקא את החפץ הזה בגלל שהחפץ הזה הוא לא יכל לקנות אותו אז אומר פה אז האחרונים תרצו את זה כך

בצורה כזו כיוון שהקניין הזה אני אומר מה הקניין? שהגמרא אומרת שאני משווה את זה לעבידה. נכון? כך אומרת הגמרא שאנחנו השאלה שלנו האם משווים את זה לעבדה או לא? אז הוא אומר כאן כך בעבדה ודאי שהוא צריך לעשות קניין בחפץ בעבדה. אז אומר שאם אני אומר לפי הגמרא שזה לא גרוע מעבדה אז הוא צריך לבוא ולעשות קניין בחפץ בגלל שעבדה איך אתה קונה את זה הגמרא אומרת שהוא ראה את המציאה הוא לא קנה את זה צריך לעשות פעולה אז יש כאלה שתרצו שזה באמת הסיבה כיוון שהוא לא יכול לעשות קניין בחפץ למה בגלל בגלל שזה היה אצלו הגיע באיסור ליהודה אז כמו בעבידה אנחנו אמרנו שאם הוא לקח את זה באיסור יש לו כבר חיוב שבת המידה ושיש לבן אדם חיוב השבת המידה הוא לא יכול לקנות את זה אפילו שהבל מתייאש מזה יש לו כבר מצווה להחזיר את העבדה ועוד יותר בעבדה הוא צריך להחזיר את

העבידה הזו הוא הרי לא התחייב זה שהוא לקח את העבידה הוא לא נהיה פה שומר חינם שהוא מקבל איזשהו שומר שכר שהוא קיבל בחפץ איזשהו בעלות שהוא צריך להחזיר את החפץ יכול להיות עם פשייה או משהו כזה, אבל בעבדה הוא לא קנה את החפץ אבל מה? אז רק יש דין בעבדה שאם העבדה נמצאת הוא צריך להחזיר את העבדה הזו. אז אותו דבר בגזילה מכיוון שהוא לא קנה את החפץ אז הוא צריך להשיב את הגזילה הוא צריך להשי את הגזילה הזו עצמו. עכשיו יש כאלה שבאים עם עם רעיון אחר לגמרי. הם אומרים שהגזלן כשהוא גוזל את הדבר, נכון שזה לא נהיה שלו, אבל יש לו פה התחייבויות וקוראים לזה יש לו קנייני גזלה. זאת אומרת זה שהוא גזל את זה והוא לקח ממישהו אחר, הוציא את זה מהבית שלו, יש לו התחייבות, אז הישיב את הגזילה, התורה אומרת לו, יש לך קניין פה שאתה חייב

להחזיר את זה. אתה אחראי, אתה גנבת את זה, אתה גזלת את זה, אתה עשית את העבירה יש לך קניין בחפץ שאתה צריך להחזיר את זה. זאת אומרת >> חייב להחזיר את החפץ >> שהוא חייב להחזיר את החפץ עצמו לכתחילה. אם זה נעלם אז הוא מקבל את הזה, אבל הוא חייב להחזיר. אז עכשיו באים ואומרים כזה רעיון להסביר את התוספות. מכיוון שיש לו בזה קנייני גזילה שהוא חייב להחזיר את זה אז הקניין הזה גורם לו שהוא לא יכול לזכות בחפץ בן אדם אחר שבא ולוקח את החפץ אז אנחנו אומרים לקחת את החפץ מהשני זה ההוא התייאש אבל פה מכיוון שהגזלן בשעה שהוא גזל את זה הוא עשה את העבירה הוא קיבל קניין מסוים שהתורה אומרת שאתה צריך להחזיר את החפץ הזה לבעל הבית חזרה אז מכיוון שיש יש לו קניין מסוים בחפץ אז הוא חייב הוא לא יכול אז החיוב השווה הזה גורם לו שהוא לא יכול

לזכות זאת אומרת שמה שתוספות בא ואומר לנו שלכאורה זה לא הפקר אז אז הוא מסביר את זה מה למה באמת זה לא נהיה הפקר הרי הבן אדם מתייאש אז הוא אומר פה נהיה אחר יכול לזכות בזה והוא לא יכול לזכות למה מה הוא אם זה הפקר זה הפקר אם זה לא הפקר אז בוא פה באים האחרונים ואומרים בוא יש רעיון חדש יש לו קנייני גזלה בתוך הגזלה בגלל שיש לו חובה להחזיר את הגזלה הזו. ממילא ברגע שיש לו קניין אז הוא לא יכול הוא לא יכול לזכות בזה. איך אתה יכול לזכות בדבר שאתה חייב להחזיר אותו? אתה לא יראה התורה אומרת תחזיר אותו אפילו שהשני התייאש אבל אתה לא יכול להחזיר אותו אתה לא יכול לקנות אותו. זאת אומרת ככה. אז זאת אומרת שהייעוש אז אומר שהיאוש קונה לו קנייני גזלה. פה הם רוצים להגיד עוד נקודה שהייאוש עצמו זה שהבעל הבית התייאש שהוא לא יכול לקבל את

זה אז זה גורם לגזלן שיהיה לו קניין יותר חזק להשיב את זה. זאת אומרת ככה שאתה עובר ורואה עבדה לא נגעת בזה אז אז זה לא שלך את אין לך חיוב להחזיר את זה התעלמת מזה בסדר זה יש נקודה שמה של התעלמת אבל לא לקאמת את זה אין לך חיוב להשיב פה הוא אומר בעצם זה נהיה הפקר רק מכיוון שהגזלן חייב להחזיר את זה אז ברגע שהשני התייאש לגמרי מזה וזה נהיה הפקר אז הפוך אז הגזלן מקבל קניין שהוא חייב חייב להחזיר לו את זה. הוא לא יכול לרכוש להשתמש בו בגלל שהוא קיבל קניין. עכשיו הקצות החושן כותב להוכיח כמו התוספות שזה לא הפקע וזה לא יוצא מרשות בעלים עד דעתה לרשות זוכה. כך הוא לומד. הוא אומר שיאוש זה לא ניין הפקר. יאוש עד שהבעלים לא מקבלים את ה לא מוציא. זאת אומרת עד שלא קונה מישהו אחר. את החפץ, זוכה מישהו אחר את החפץ, אז זה

שהוא התייאש זה לא סילק את הבעלות ממנו. יש לרשות לכל אחד לקחת את זה. אבל הוא עצמו כל זמן שלא התייאש, אז הבעלים כל זמן שהוא התייאש, הוא לא עשה פה פעולה אקטיבית להוציא את זה מרשותו. כך הוא מסביר את זה. אז הוא מביא את זה והגמרא אומרת אצלנו וזה למעשה ההמשך של הגמרא שגזל חמץ ועבר על אהבה פסח אומר לו זה נראה אחר כך בהמשך אבל אומר לו אומרת הגמרא אומר לו הרי שלך לפניך בן אדם גזל חמץ לפני פסח הגיע אחרי פסח הוא בא אומר לו בבקשה כך חמץ שעבר עליו הפסח אסור אז אומר אף על פי שהנגזר להתייאש בגלל שהוא חייב להתייש בגלל שאם לא אז הוא עובר עבירה על החמץ הוא צריך איך איך אתה מחזיק את החמץ אז הוא מתייאש מזה לא רק מזה עצם העניין של הגזלן שהוא גזר לו רק הוא מתייאיש בגלל שהוא חייב מהתורה להציא את זה כל מקום אומר אז יש פה עוד נקודה שהגזלן

עצמו לא רוצה לקנות הגזלן לא רוצה סתם ככה לעבור על הפע על זה אז אם אני אומר שאז אז אומר לו, אם אני אומר שזה שאם יוצא מרשות הנגזל על ידי היאוש, אז איך הוא יכול לבוא ולהגיד הרי שלך לפניך? זה אתה לא הוא לא יכול להגיד שזה שלך, הוא הרי התייאש ממנו והוא יודע גם כן שהוא גם הפכיר אותו עוד יותר. אז איך בא הגזלן לנגזל? הוא רוצה לעשות תשובה, הביא לו את כל החמץ, הוא לקח ממנו בוא נגיד א יש, משהו רציני, קשה שיכול להחזיק, זה לא הוא מביא לו את זה בקבוק רציני והוא מביא לו של חלש. אז אומר כאן כך הרי אנחנו אומרים שבעצם הגזלן, הגזלן כשהוא מתחייב להשיב לבעלים, יש לו התחייבות, אז הוא צריך להחזיר את החפץ או את השוויות. אז אם היה יאוש אז לכל אופן היאוש לא יכול להפקיע מהגזלן את החיוב השווה. זה מה שאנחנו אומרים. זה שהוא התייאש יש

לגזלן חיוב השווה. ולכן לכאורה הוא יכול להחזיר לבעלים את החפץ ולהגיד לו הרי שלך לפניך. אף על פי שהבעלים התייאשו. אפילו שאני אומר זה לא ממש הבקיע. הבעלים התייאשו מהחפץ. אבל זה שהבעלים התייאשו מהחפץ, זה לא גורם לגזלן שהוא לא יצטרך להחזיר את זה. אז לכאורה פה הוא בא, הוא מחזיר לו את החמץ שהוא לא רק התייאש, הוא גם הפכיר אותו, הוא מחזיר לו את זה. אומר, "הר שלך לפניך." זאת אומרת ככה, הגורם של ה של השל של הגזלן להחזיר את החפץ יש לו הוא חייב להחזיר את החפץ אז זה לא גורע אם החפץ כבר מאבד את השיווי את השווי אבל הוא החזיר לו את מה שהוא לקח יש פה חידוש גדול בעצם החפץ כבר נהיה אסור ואי אפשר לשתות אותו ואי אפשר בוא נשאל את זה בצורה אחרת אם מישהו לקח את כפופת פתח את זה וכבר אי אפשר לשתות אותו אז הוא יכול לבוא ולהגיד הרי שלך לפניך לך הוא לא

יכול לבוא זה כבר זה תקלקל פה זה לא התקלקל זה נמצא זה לא התקלקל אבל בעצם זה אין לו שום שווי זה הרי הפקר אז איך הוא יכול להחזיר לו את זה אז הוא אומר כמו בגמרא אומרת בגמרא אמר רובה ראה סלה שנפלה נוטלה לפני יאוש ככה הגמרא מביאה בדף כו בבקמי שבן אדם ראה סלהע שנפלה נוטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה ההוא זה נפל לא הוא לוקח את זה אז הוא אומר הוא עובר בכולם אז הוא אומר שאומרת הגמרא שאם הוא לקח את זה אז הוא עובר גם בגזלה וגם בעבדה אבל פה הוא אומר היאוש זה לא בגלל למעשה יוצא פה דבר מעניין שהוא מחזיר דיר לו את זה וזה לא שווה כלום מכיוון שזה חמש שעבר עליו הפסח וזה אומרת ככה אם בוא בוא נחדד את זה קצת אם אני אומר שזה לא יוצא מרשותו עד שלא בא מישהו אחר וקונה את זה והגזלן עצמו לא יכול לקנות את זה בגלל שיש לו חיוב השווה אז אפילו שזה

נהיה הפקר הוא לא יכול לקנות את זה אז יוצא לנו פה חיד חידוש מאוד מעניין שהוא לקח את החמץ. הוא לקח את החמץ, הוא מחזיר לו את זה. מכיוון שזה עוד עדיין ברשותו, הוא לא קנה את זה הגזלן. הוא לא יכול לקנות את זה. אז פה החידוש שאפילו שעצם הדבר הוא לא שווה כלום, אבל מכיוון הוא אומר לו, זה הבעלות שלך, תיקח את זה. עכשיו יש פה דבר מאוד מעניין שהוא >> אז יוצא שהוא עבר על פסח לכאורה. לא לכאורה. ככה יוצא ש שהבעל החמץ מכיוון שהגזלן לא יכול לקנות את זה וזה שלא הוא יכול להחזיר לו את זה אז לכוכה הוא עבר על פסח >> זה אני אומר לפי איך שאתה הולך אז אם אני אומר שזה לא יצא מרשותו אז יש פה דבר מאוד מעניין הוא הוציא אותו מרשותו הוא הבכיר אותו אז צטרך להגיע פה לחידוש בפסח שחמץ אומרת הגמרא בפסחים שחמץ אינו ברשותו עשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו פה זה בעצם לא

ברשותו וזה ומבחינה מסוימת זה כ הוא כן בעלים על זה אז הוא בעלים על החפץ וזה לא הוא מצד אחד הוא אוכל אותו מכל הצדדים ומצד שני הוא יכול הגזלן לא עובר בא להיראב בא להימצא לכורה בגלל שזה לא שלו להחזיר אותו הוא יכול להחזיר אותו בגלל הוא אומר זה שלך והוא לא יכול להנות הוא הבכיר אותו אז מבחינת הפקר אז זה יש פה יש פה יש פה כאילו תסבוכת מסוימת אבל יש פה אז הגזלה קיימת שזה נמצא אז זה לא כמו שבן אדם לקח ופתח את הבקבוק ועכשיו זה לא ראוי לשתייה אומר לו הרי שלך קח את זה לא את זה גזלת אתה גזלת דבר שראוי לשתייה אתה מחזיר לדבר שאינו ראוי לשתייה פה אומר לו אני החזרתי לך את זה מבחינה הלכתית יכול להיות שההפקר שלו הוא הפקר נכון שהוא יכול להשתמש בזה שלא חל עליו הדינים שאנחנו אומרים של חמץ שעבר עליו הפסח שזה רק מדרבנן

זה יכול להיות כזה דבר אבל במציאות >> מה שרואים פה שב חמץ שעבר על הפסח משהו הוא לא יכול להשתמש ב >> הוא לא אז פה זה נראה זה נראה בהמשך >> כן כן אז השאלה אם הוא עבר לכאורה הוא לא עבר פה על איסור הנה אם הוא לא ביטל את זה יכול להיות שאם הוא ביטל את זה הוא הבכיר את זה גם כן בתוך כל הדבר השאלה בתגיד שזה לא מועיל פה הפקר בגלל שהגזלן קיבל פה חיוב להחזיר לו את זה אז אם איך היה ספור החידוש שהוא קיבל חיוב להחזיר לו את זה והוא אומר לו הרי שלך לפניך הוא מחזיר לו דבר שהוא לא שווה השווי נעלם והוא خ