חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין

חסידות מבוארת - עבודת התפילה - ״תפילת בעלי עשקים״ #6 - הרב יוסף יצחק הבלין סיכום מקיף: מתוך שיעורו של הרב יוסף יצחק הבלין א. ״אני ה' לא שניתי״ – עצמות אין-סוף לעומת ספירת המלכות ספירת המלכות והגבול: ספירת המלכות מתלבשת בנבראים, ולכן ההשפעה הבאה ממנה כפופה לגדרי מקום וזמן [00:55]. עצמותו יתברך שלמעלה מהזמן: מהותו ועצמותו של הקב״ה היא אין-סוף ממש, שלמעלה מגדר עבר, הווה ועתיד (״היה, הוה ויהיה כאחד״) [01:13]. ״אתה הוא קודם שנברא העולם, אתה הוא לאחר שנברא העולם״: אצל בשר ודם, עשיית פעולה יוצרת שינוי בנפש – בין המצב שלפני הפעולה, בעת הטרחה וההתעסקות בה, ולאחריה [02:48]. אצל הקב״ה בריאת העולמות אינה פועלת שום שינוי כלל (״אני ה' לא שניתי״). הבריאה כולה נעשית רק באמצעות ״זיו והארה חיצונית״ (ספירת המלכות), כשם שאור השמש אינו משנה דבר בגוף כדור השמש עצמו – בין אם האור מאיר בארץ ובין אם עננים מסתירים אותו [03:20], [03:58]. ב. התבוננות בעל העסק בתפילה: שאיפה לעצמות (״לאשתאבא בגופא דמלכא״) כאשר בעל העסק עומד להתפלל ומתבונן במקור החיות של כל מסחרו וענייני העולם הזה, הוא מבין שכל המציאות הגשמית – ואפילו השפע הרוחני המחיה אותה – אינה אלא זיו חיצוני בלבד ואינה תופסת מקום כלל לגבי עצמות הבורא [04:16], [04:38]. ״מי לי בשמים ואמך לא חפצתי בארץ״: האדם אינו מסתפק רק ביציאה מחושך הקליפות והחומריות, אלא אינו רוצה להסתפק אפילו בהארות וגילויים רוחניים (״שמים וארץ״ – גן עדן עליון ותחתון), שהם רק בחינת ״זיו״ [06:05], [07:53]. כל תשוקתו היא להידבק ולהיכלל בעצמותו יתברך ממש, בחינת ״לאשתאבא בגופא דמלכא״ (להישאב ולהיכלל בעצם המלך) [08:40], [09:03]. ג. מעלת בעלי תשובה: יתרון האור מן החושך עוצמת הצימאון מתוך הריחוק: דווקא תחושת הריחוק והעיסוק בחומר מעוררת בנפש צימאון עז כבארץ ציה ועיף (בחינת ״חולת אהבה״), בכוח ובאימוץ יתר (״בחילא יתיר״) – עוצמה שאינה קיימת אפילו אצל צדיקים גמורים או בנשמה כפי שהיא בגן עדן לפני ירידתה לעולם [06:28], [11:26], [12:13]. זדונות נעשות כזכויות: מה שגרם לאדם להגיע לאהבה עמוקה ופנימית זו הוא דווקא הריחוק והנפילה, ולכן העוונות עצמם מתהפכים לזכויות [10:17], [10:53]. ״בכל מאודך״ – אהבה בלי גבול: תשוקה זו הבאה מתוך החושך אינה נמדדת לפי גבולות כלי הלב של האדם, אלא פורצת לדרגת ״מאוד״ – אהבה בלתי מוגבלת [14:10], [14:51]. ד. ״טוב מאוד – זה מלאך המוות״ חז״ל דרשו על הפסוק ״וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד״ – ״טוב, זה מלאך חיים; טוב מאוד, זה מלאך המוות״ (היצר הרע והנפש הבהמית) [15:13], [16:06]. הביאור הפנימי: על ידי היצר הטוב מגיעים לאהבת ה' בגבול ובמידה (״טוב״); אך דווקא על ידי ההתמודדות עם החושך של היצר הרע, הנפש הבהמית והריחוק, מגיעים לאהבה עצומה שלמעלה מכל גבול ומדידה – בחינת ״מאוד״ ו״בכל מאודך״ [16:50], [18:11].