ראש השנה שחל בשבת באור החסידות - הרב יעקב גולדשמיד

ראש השנה שחל בשבת באור החסידות - הרב יעקב גולדשמיד בשיעור זה נעמיק בביאור טעם אי-תקיעת השופר בראש השנה שחל בשבת, החל מיסודות הסוגיא בנגלה וכלה בביאורי אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה ובשיחת הרבי המשלימה אותם. ונבחן כמה פרטים ודקויות באופן עבודת ה' הנדרשת מן האדם בראש השנה שחל בשבת, בין ביטול הבא מתוך החלטה מודעת לביטול שלמעלה מכל בחירה. *תקציר השיעור* בפתיחה (בנגלה) מובאת הקושיה הידועה: כיצד ביטלו חכמים מצווה "רמה ונישאה" כתקיעת שופר מחשש בלבד, שמא יטלטל אדם שאינו בקי את השופר ברשות הרבים בשבת. מובא יסוד הט"ז, שאף שיש בידי חכמים כוח לעקור מצוות תורה בשב ואל תעשה, כוח זה מוגבל דווקא למקרים שהתורה לא דיברה עליהם בפירוש – כתקיעת שופר בשבת ראש השנה, שאין עליה פסוק מפורש. לעומת זאת ברית מילה, שהתורה כללה במפורש גם את השבת ("וביום" – אפילו בשבת), אין לחכמים כוח לדחותה. עם זאת, מציין השיעור שגם לאחר שהובהר שיש בידי חכמים סמכות לגזור, עדיין קיימת תמיהה חסידית: מדוע בפועל השתמשו בסמכות זו כדי לבטל מצווה נעלית כל כך בגלל חשש כה רחוק? אדמו"ר הזקן, בליקוטי תורה, משיב תשובה עמוקה: אין כאן ביטול המצווה כלל, אלא שבשבת *פעולת* השופר נפעלת ממילא בלא השופר עצמו. כדי להבין זאת מבאר השיעור תחילה מהי אותה פעולה: תקיעת השופר עניינה הכתרת הקדוש ברוך הוא למלך, כפי שעשה אדם הראשון ביום הששי למעשה בראשית ("בואו נשתחווה ונכרעה ונברכה לפני ה' עושנו") – זו הפעם הראשונה שבה הומלך הקדוש ברוך הוא, וממנה נמשכת חובת ההכתרה המתחדשת בכל שנה ושנה, שכן כל שנה נמשכת בה חיות חדשה וגבוהה מזו שחלפה (על פי דיוק אדמו"ר הזקן בפסוק "מראשית" החסר אל"ף). ומאחר שהקדוש ברוך הוא "מסתלק" כביכול קודם חידוש זה (בבחינת תרדמה), הוא מצפה שנבקש ונדרוש ממנו מחדש להיות מלך – בתפילה, בתשובה ובתקיעת השופר – ובכך מעוררים בו את "תענוג המלכות" הנדרש כדי שירצה למלוך. בשבת, לעומת זאת, ה"עונג" הזה כבר מובנה מעצם השבת עצמה, שהיא עונגו של הקדוש ברוך הוא מסיום מעשה בראשית ("ויכל אלקים... ויכולו"); ולפיכך אין צורך לעורר עונג זה על ידי השופר. בהמשך מביא השיעור את שיחת הרבי (מלפני כארבעים שנה) המקשה: אם בשבת הכול נפעל מעצמו, האם לא איבדנו את כל עניין ראש השנה, שהוא עצם בקשתנו ועבודתנו? ומיישב הרבי: העבודה מוטלת עלינו גם בשבת, אלא שהיא שונה במהותה מזו שביום חול. ביום חול הביטול לקדוש ברוך הוא נעשה מתוך *החלטה* מודעת – לקיחת השופר, הברכה והתקיעה, שגם היא ביטול, אך ביטול שעדיין "אני" קיים כמי שהחליט. בשבת, לעומת זאת, מציאות ה"היכל המלך" (שממנה נובע גם איסור המלאכה) יוצרת ביטול נעלה הרבה יותר – ביטול שבו האדם אינו מגיע כלל לכלל אפשרות של החלטה. את זה ממחיש הרבי במעשה על יהודים שיצאו מרוסיה, שכאשר נשאלו מה החזיק אותם באמונתם, השיב אחד: לא הייתה לי ברירה אחרת כלל – דרגת ביטול הנעלית אף מזו שבבחירה עצמה. *הנקודה המרכזית* תשובת אדמו"ר הזקן היא שבשבת פעולת השופר – עוררות תענוג הקדוש ברוך הוא במלכותו – נפעלת ממילא מעצם עניין העונג הגלום בשבת, ולכן אין צורך בתקיעה בפועל. הרבי מוסיף שאין בכך משום איבוד עבודת ראש השנה, אלא אדרבה: ביום חול העבודה היא ביטול הבא מתוך החלטה מודעת (התקיעה עצמה), ואילו בשבת נדרשת מן האדם דרגת ביטול נעלית שבעצם מציאותה שוללת אף את האפשרות להגיע לכלל "החלטה" להכתיר. נמצא שאי-התקיעה בשבת אינה חיסרון בעבודה אלא ביטוי לדרגת עבודה גבוהה יותר, הנובעת מעוצם ההתבטלות שבמציאות ה"היכל המלך". *עיקרי השיעור* * *שאלת הראשונים והטז*: כיצד ביטלו חכמים מצוות שופר, "מצווה רמה ונישאה", מחשש בלבד שמא יטלטל אדם את השופר בשבת? יסוד הטז: כוחם של חכמים לעקור מצוות תורה מוגבל למקרים שאין עליהם פסוק מפורש (שופר בשבת), בשונה ממילה בשבת שנכללה בתורה במפורש ("וביום"). * *תשובת אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה*: בשבת אין צורך לתקוע בשופר, כי פעולת השופר – עוררות עונג המלכות של הקדוש ברוך הוא – נפעלת ממילא מעצם עניין העונג המובנה בשבת ("ויכל אלקים"). * *יסוד ההכתרה השנתית*: כל שנה נמשכת בה חיות חדשה וגבוהה מזו שחלפה; משום כך מסתלק הקדוש ברוך הוא כביכול קודם החידוש, ומצפה שנבקש ונכתיר אותו מחדש למלך – כפי שעשה אדם הראשון ביום הששי למעשה בראשית – בתפילה, בתשובה ובתקיעת השופר. * *קושיית הרבי*: אם בשבת הכל נפעל מעצמו, האם לא איבדנו את עצם עניין ראש השנה שהוא בקשתנו ועבודתנו? * *יישוב הרבי – שתי מדרגות ביטול*: ביום חול העבודה היא ביטול הבא מתוך החלטה (כתקיעת השופר), ואילו בשבת, מחמת עוצם הביטול שב"היכל המלך", מגיע האדם לדרגת ביטול נעלית עוד יותר, שבה אינו מגיע כלל לכלל בחירה או החלטה – כמשל היהודי מרוסיה שלא הייתה לו "ברירה אחרת" כלל.