לקוטי תורה, פר' חוקת, "זאת חוקת התורה" #1 - הרב יצחק מאיר וייס
תיאור
לקוטי תורה, פר' חוקת, "זאת חוקת התורה" #1 - הרב יצחק מאיר וייס ביאור מעלת "חוקת התורה" — אותיות החקיקה ועבודת רצוא ושוב במצות פרה אדומה תקציר בשיעור זה נעמיק במאמר הראשון לפרשת חוקת שבלקוטי תורה, המבאר מדוע נקראת התורה כולה בלשון "חוקה" על שם מצות פרה אדומה. המאמר פותח בקושיית הלשון "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר", ומשם נפתח לבירור יסודי בשלוש דרגות בתורה — תורה שבעל פה, תורה שבכתב, ובחינת אותיות החקיקה שלמעלה מהן — ומסיים בעבודת הרצוא ושוב הנמשכת מקיום המצוה. הנקודה המרכזית התורה כפי שירדה למטה היא בבחינת "אותיות הכתב" — גילוי המוגבל והנפרד מן הפשיטות, כדיו הזר לקלף. אך בשורשה היא בבחינת "אותיות החקיקה", שבהן ההגבלה עצמה מאוחדת לגמרי עם הפשיטות והאין סוף, ואין כאן דבר זר המגביל אלא גילוי הגבול שבעצם הפשוט. קיום מצות פרה אדומה שהיא "חוקה" ממשיך דווקא את בחינת אותיות החקיקה שבתורה אל תוך תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובכך מתאחדים שני הפכים — ההגבלה עם האין סוף — ומזה נמשכת עבודת הרצוא ושוב. עיקרי השיעור פתיחת המאמר והקושיה — ביאור הכפילות שבלשון "אשר צוה ה' לאמר", ושאלת המפרשים (ובכללם אור החיים הקדוש) מהו "חוקה" שנאמר דווקא בפרה אדומה ומדוע נקראת בו כל התורה (לקו"ת חוקת, בתחילת המאמר — ציון הדף סביב נו ע"א-ע"ב, טעון אימות). שלוש דרגות בתורה — תורה שבעל פה (חידושי חז"ל), תורה שבכתב (כפי שהקב"ה אומר ומשה כותב), ובחינת אותיות החקיקה — שורש התורה שלמעלה מן הכתב, מבחינת "אנכי" שלמעלה מהשתלשלות. משל אותיות הכתב מול אותיות החקיקה — אותיות הדיו זרות ונפרדות מן הקלף ומגלות שכל פרטי מתוך מרחק; ואילו אותיות החקיקה אינן דבר זר, אלא הגבול עצמו מאוחד עם פשיטות הקלף, ובזה מתחברים מוגבל ובלתי-מוגבל. הקלף הלבן רומז לאין סוף ש"סובל" את כל הציורים (ועיין באריכות בלקו"ת בחוקותי, ובמאמר בשיר השירים על אש שחורה ע"ג אש לבנה). מצות פרה אדומה ופעולתה — לפי שהמצוה כלולה מן התורה ("לעשות את כל החוקים"), קיומה ממשיך מבחינת אותיות החקיקה לתורה שבכתב ומשם לתורה שבעל פה; וזהו "ושמרתם... אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" — שעל ידי עשייתם כ"חוקים" נמשכת תוספת חיות, ובכלל זה "ירידה צורך עליה" שהנשמה מתעלה למעלה מדרגתה שקודם ירידתה. רצוא ושוב — חיבור למאמר "ועובד הלוי הוא" — הרצוא ("רוץ לבך") נמשך מהתבוננות הלב (בינה) בהשגת ממלא כל עלמין, עד "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי" — שאף תענוג גן עדן אינו אלא מאותיות אחוריים וכלא נחשב לגבי העצמות; והשוב ("שוב לאחד") הוא הביטול הנמשך ממוח החכמה בהשגת סובב כל עלמין, "אין לעומתו" ו"עושה השמים והארץ" כאחד בהשוואה — וכל זה כוח הנמשך לאדם מקיום המצוה.