לקוטי תורה "מי מנה עפר יעקב", פר' בלק, #6 - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה "מי מנה עפר יעקב", פר' בלק, #6 - הרב יצחק מאיר וייס בשיעור זה נעמיק במעלת תלמוד תורה על קיום המצוות, כפי שהיא מתבארת במאמר מי מנה עפר יעקב שבלקוטי תורה פרשת בלק, ונבחן את ההבחנה הדקה שבין ייחודא תתאה לייחודא עילאה. נעיין כיצד מאיר רצונו העליון יתברך שלמעלה מן הגבול דווקא בעסק התורה, לעומת המשכת אור אין סוף בבחינת מספר שעל ידי המצוות. מי מנה עפר יעקב — מעלת התורה על המצוות (לקו"ת בלק, אות ד') תקציר: שני אופני התקשרות — מספר וייחוד המאמר נחלק לשניים: ההקדמה הכללית (אותיות א–ב) שעניינה מעלת ירידת הנשמה, שעל ידה מתגלה בה אור אין סוף וגילוי רצונו העליון; והחלק השני שבו מתפרט אופן המשכה זו. באות ג' התבאר עניין המצוות כייחודא תתאה — שעל ידי קיום המצוות ממשיך היהודי את האין סוף בבחינת מספר, היינו בתוך גדרי העולם, המקום והזמן הפרטיים (כעניין מלכות ו"מספר את רובע ישראל"). באות ד' הנלמדת היום מתבאר אופן נעלה יותר: על ידי תלמוד תורה מתחבר היהודי לרצון האלוקי שלמעלה מן ההתגלות הפרטית, בבחינת ייחודא עילאה, ועל זה הולכת תחילת הפסוק "מי מנה עפר יעקב" — דרגה שלמעלה מכל גדר של מספר. הנקודה המרכזית ההבדל המהותי שבין תורה למצוות הוא באיזו דרגת רצון נמשך האין סוף, ובאיזה אופן מתאחד בה האדם. המצוה ממשיכה את האין סוף כפי שהוא בא בבחינת גבול ומספר — בזמן פרטי ובמקום פרטי (משל ה"אברים דמלכא", שכל אבר חיותו פרטית), ולכן ההתקשרות שעל ידה היא בבחינת קידושין ואירוסין בלבד. ואילו התורה ממשיכה את האין סוף כמו שהוא למעלה מן הגבול (משל הדם הכללי השוה בכל הגוף), ולכן בה האדם מתאחד לגמרי — חב"ד שבאדם עם חב"ד דאלוקים — בבחינת יחוד ופנימיות ("וידעת את ה'"). עיקרי השיעור "עפר" כדרגה שלמעלה ממספר — בניגוד לחול הים שהוא "יבש ומפורד" (כל גרגר עומד בפני עצמו, מבטא הגבלה), העפר הוא גוש אחד מדובק; ולכן "עפר אינו בגדר מספר כלל", ושני הרמזים — "מי מנה" ו"עפר" — מורים על דרגת התורה שלמעלה ממלכות (אות ד', דף ס ע"ב). תורה ומצוות — אין הגבלה לעומת זמן פרטי — המצוה נקשרת לזמן ולמקום מסוימים (כסוכה בט"ו בתשרי, וכקרבנות ביום דווקא), ואילו "כל העוסק בתורה" אינו תלוי בזמן ועוסק בה אף באמצע הלילה — שכן התורה היא בחינת רעוא דכל רעוין, הרצון הכללי שמעל הרצון הפרטי (כמובא ממאמר ד"ה "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע", פרשת במדבר, על "וכל חפצים לא ישוו בה"). קידושין מול יחוד פנימי — "אשר קדשנו במצוותיו" — שעל ידי המצוה ההתקשרות היא כקידושין, לפי שהמצוה נותנת מציאות וגדר לאדם (בחינת מספר); ואילו על ידי התורה ההתאחדות היא בבחינת פנימיות, כמבואר בתניא שבלימוד התורה מתאחד האדם ממש בחכמתו יתברך. חיצוניות ופנימיות שברצון העליון — אף ברצון שלמעלה מטעם ודעת יש חלוקה דקה: דרגת האהבה רבה (תנועת כיסופים ורעותא דליבא, "כי עמך מקור חיים") נמשכת על ידי המצוות, ואילו דרגת האהבה בתענוגים — שהיא העונג שהוא פנימיות הרצון — נמשכת על ידי התורה (כמבואר על "והיה עקב תשמעון" בעניין רצון ועונג). התורה מאירה את פנימיות הרצון — "ושעשועי את בני אדם" ו"חכמת אדם תאיר פניו": חכמת התורה מאירה את הדרגה הפנימית ביותר שברצון, ועל זה רומז סיום הפרשה ב"כי ערב" — שהוא דרגת האהבה רבה (עם הפניות למאמר ד"ה "חכלילי עיניים מיין" בפרשת ויחי בעניין שלוש הדרגות באהבת ה').