לקוטי תורה, ראש השנה #6 ״י״ט של ר״ה שחל להיות בשבת״ - הרב יצחק מאיר וייס

לקוטי תורה, ראש השנה #6 ״להבין המשנה י״ט של ר״ה שחל להיות בשבת״ - הרב יצחק מאיר וייס 1. מהות השבת והעונג האלוקי סיכום נקודת המוצא: עבודת ראש השנה במהותה היא להמשיך את התענוג והרצון במלכות האלוקית, דבר הנעשה באמצעות עבודת התשובה ותקיעת השופר, המבוססת על צעקה מתוך "המיצר" ובכלים פשוטים ופנימיים. שביטה שמשמעה השלמה: השבת אינה מסתכמת רק במנוחה טכנית או בהפסקת מלאכה חיצונית, אלא היא מבטאת את השביטה שבא לאחר סיום והשלמת המלאכה ("ויכל אלוהים ביום השביעי"). חזרת הכוחות למקורם: בשבת כל הכוחות האלוקיים שפעלו בששת ימי המעשה חוזרים אל שורשם ומקורם העליון, ומתגלה בה עונג אלוקי פנימי ונעלה (המשויך לדרגות של "חוכמה" ו"עדן") המאיר על כל המציאות כולה. 2. שורש הביטול ותקיעת שופר בשבת הסתירה לכאורה: עולה שאלה בסיסית ומרכזית – אם בשבת מתגלה עונג אלוקי עליון ונשגב כל כך, מדוע תיקנו חז"ל שאין תוקעים בשופר כאשר ראש השנה חל להיות בשבת? הבדלי שורשים ברוחניות: כדי ליישב את העניין, הרב מבאר את ההבדל בין מקורות התענוג: העונג של השבת: שורשו בבחינות החיצוניות יחסית של הכתר ("חסד דאריך" המתלבש בחוכמה), המוגדר כ"שורש לנאצולים". העונג של השופר: שורשו עמוק לאין שיעור, והוא נובע מבחינות פנימיות ועליונות הרבה יותר ("בינה דאריך" וראש הכתר המחובר למאציל עצמו), המקבילות לעבודת "תשובה" עמוקה שמגיעה ממקום גבוה שמעבר לטעם ודעת. 3. ריבוי דרגות העונג וההשוואה לעולם הגשמי אינסוף רבדי התענוג: כדי להמחיש את העומק הזה, הרב מדגים כיצד המושג "עונג" אינו חד-ממדי אלא מתפצל לאינסוף דרגות ורבדים – החל מתענוגים גשמיים נמוכים יותר (כגון חושי הטעם השונים המרובים) ועד לתענוגים שכליים ורוחניים נעלים. משל המלך והבן השב מרחוק: התענוג המופק מקיום מצוות סדיר וישר (האופייני לשבת) דומה לעונג יציב והמשכי; לעומת זאת, התענוג הנובע מ"תשובה" ומעוררות פנימית מטולטלת (כמו בתקיעת שופר המעוררת את פנימיות הלב מתוך מצוקה או ריחוק) דומה לשמחה העצומה ולעונג הפנימי ביותר שחש מלך אדיר בראותו את בנו אהובו השב אליו ממרחקים ארוכים, המעורר בו נימים נסתרים ועמוקים שאינם מתגלים בימי שגרה רגילים.