לקוטי תורה, פר' בהר, "והיה כי תבואו" #4 - הרב יצחק מאיר וייס

תיאור

שיעור של הרב יצחק מאיר וייס על מאמר "והיה כי תבואו" (פרשת בהר) מתוך לקוטי תורה לאדמו"ר הזקן: 1. חזרה על המושגים: "אחותי" ו"רעייתי" השיעור פותח בחזרה קצרה על שני השלבים המרכזיים בעבודת השם, עליהם מבוסס המאמר: "פתחי לי אחותי": הקב"ה מבקש מהנשמה לגלות את טבעה הפנימי. "אחותי" מסמל את נקודת האיחוי והחיבור העצמי של נשמות ישראל לה', אהבה טבעית הקיימת בכל יהודי (אף אם לעיתים היא נסתרת תחת קליפת ה"יש" של הנפש הבהמית). "רעייתי" (פרנסתי): השלב שבו ישראל הופכים כביכול ל"מזון" של הקב"ה ונכללים בו. חיבור עמוק זה נעשה באמצעות לימוד התורה. 2. התורה כלחם ("לכו לחמו בלחמי") אדם הלומד תורה הופך אותה ל"לחם" לנפשו (מזון רוחני), ועל ידי כך הוא עצמו נכלל באלוקות (באופן שהתורה נבלעת בו והופכת לחלק מבשרו הרוחני). אולם, כדי שהתורה תהפוך ל"לחם", צריך לבצע בה הכנות, ממש כפי שלחם גשמי דורש תהליך של זריעה, טחינה, לישה ואפייה. 3. סוד ה"זריעה" הרוחנית השיעור מתמקד באריכות בשלב הראשון – הזריעה: המשל הגשמי: תהליך הצמיחה כולל את הגרעין (שיש בו כוח ממוקד אבל הוא גוש וחסר טעם), את האדמה (שיש בה כוח צומח כללי ואינסופי), ואת הפרי (התוצר השלם). כשהגרעין נזרע באדמה ונרקב (מאבד את צורתו וישותו), הוא מתאחד עם הכוח הכללי של האדמה, מה שמאפשר צמיחה אינסופית של פירות משובחים. הנמשל בתורה: הגרעין: ההלכה הגשמית (ה"לבושים" של התורה, שעוסקים בענייני עולם הזה כמו "שור שנגח את הפרה"). האדמה (ארץ עליונה): חכמתו של הקב"ה. התהליך: כאשר יהודי לומד תורה, עליו להבין שהוא לא עוסק רק בחכמה אנושית או בדין גשמי ("לא יעשה טופל עיקר"). הוא צריך לגשת ללימוד מתוך התבטלות, מתוך הכרה שהוא עוסק ב"דיבור של מקום" וב"דבר ה' זו הלכה". הריקבון (הביטול): הביטול של הלומד ("שלא יאמר אין לי אלא תורה") והבנת הפנימיות שבתוך ההלכה משולים לריקבון הגרעין. פעולה זו ("העלאת מ"ן") מאחדת את ההלכה עם מקורה העליון (חכמתו ורצונו של ה'), וכך מצמיחה אור וחיות לאין שיעור בנפש הלומד ובעולמות. לסיכום: המאמר מלמד שהתנאי להכללות בה' דרך התורה (מדרגת "רעייתי") דורש שהלימוד ייעשה בבחינת "זריעה" – הבנה עמוקה שההלכות הגשמיות הן לבוש לחכמת ה' ורצונו, ולימודן מתוך התבטלות מוחלטת לה'.